שנת הערבות

בואו נודה בכמה וכמה צביעויות במחאה החברתית הזאת

אכזבה מהפילוג הסקטוריאלי והשתוקקות לאיחוד כוחות, היא מגמה הנראית יותר ויותר עם התעצמות המחאה החברתית שהחלה לפ מספר שבועות בשדרות רוטשילד בתל אביב. בבלוג שלו באתר עיתון הארץ, העיתונאי הוותיק בני ציפר מביע חשש מוצדק מקיטוב אפשרי, הנובע מהעובדה שכמעט כל מוחה שלוקח חלק במחאה הנוכחית דואג בסופו של יום לטובת המגזר החברתי שלו, תוך שהוא דורס ללא רחם את הפלגים האחרים בציבור.

"...המיתוס הזה, שכביכול לסטודנטים מגיע דיור. למה לסטודנטים מגיע דיור ולא, נניח, לתופרות? ולמה לא, נניח, לבעלי כלבים? הדעה שמגיע משהו מיוחד לסטודנטים מבוססת על סטריאוטיפ מסוים, הקובע שכביכול הסטודנטים הם העתיד של העם, ואילו החרדים הם האסון של העם".

ציפר מוקיע את הפניית האצבע המאשימה של הכלל כלפי הסקטור העליון: "התוצאה של הפניית אצבע מאשימה נגד קבוצות אנשים שלמות היא, שזה מדרדר את המחאה הלגיטימית לאספסופיות בזויה. וברגע שהמחאה נופלת ונעשית אספסופית ובזויה, באים מי שאורבים בצד ומחכים לרגע זה בדיוק כדי להסית את האספסוף לצרכיהם", ומזהיר מהיום שאחרי: "הפחד הגדול שלי הוא ששלטונו של נתניהו ייפול, ולא יהיה מי שיבוא במקומו, ותשתרר אי ודאות ואנדרלמוסיה...".

כפתרון התחלתי לחיסול הקיטוב הציבורי, ממליץ ציפר לכל אחד לפשפש במעשיו ולבדוק היכן הוא טועה ופועל בצורה לא כשרה כלפי כלל הציבור: "אז כמובן, נורא קל להאשים את ה"טייקונים" ואת נתניהו. והרבה יותר קשה הוא לאתר את הטייקון ואת הנתניהו שמסתתר בכל אחד ואחד מאתנו". ומתריס: "בואו נראה אתכם בחיי היום-יום שלכם", בתגובה לעובדה שבמחאה החברתית לוקחים חלק פעיל בעלי דירות המשכירים את נכסיהם במחירים מופקעים, מעסיקים דורסניים ומעלימי מס - "הרבה מאוד אנשים שהיו בעצם צריכים להיות אלה שהמפגינים יוצאים נגדם".

קישור למאמר המקורי