מאמרים וטורים

הצבע שלי הוא כחול ולבן

בשלהי שנות העשרים למדינת ישראל, אז בבית הספר היסודי, עמדתי, אני ילד רך בשנים, פעור פה ונפעם מול בימת יום העצמאות, שנראתה לי אז ענקית. לבוש חולצה לבנה ומכנסיים כחולים ממרומי הבמה קראה בפנינו, מנהלת בית הספר כבכל שנה, את תוכן מגילת העצמאות

• מאת: עמי ליברמן

איני יכול להבטיח, כי אני זוכר בעל פה את כל תוכנה של המגילה, אבל עד היום חקוקים בזיכרוני, הבטחות של המדינה שלי, שמתחייבת בין השאר לקיבוץ גלויות, לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין... וכך, אז באותם השנים, בעיני הילד שהיו לי, ראיתי מדינה שכולם בה זוכים להיות שווים. הכול היה נראה לי אז, בצבעים של כחול ולבן.

הלכו וחלפו להם השנים ואל תודעתי ניסו לחדור גם גוונים אחרים. פתאום שמתי לב, שבמדינה שלי, חיים אנשים שטוענים כי הם מופלים לרעה, עקב ארץ מוצאם. ראיתי נשים המתריסות על מעמדן במקומות העבודה. ראיתי דתיים וחילונים, ערבים, יהודים ונוצרים במחאות והפגנות ברחובות מולדתי. התחלתי להבין דרך עיני הבוגרות, כי החברה השוויונית שחתמה על מגילת העצמאות, זאת שהתחייבה, היא בעצם זו שמקטלגת את תושביה בניגוד לכל אומדן מוסרי וערכי.

היום, בפאתי שנת 2012, כאשר על פני נכרים כבר סימני גילי המתקדם, כמו סימני ה"קמטים" שנוצרו על מדינתי, בתדהמה קורא בחדשות על אחיינו יוצאי אתיופיה, אלו שחיים איתנו, אלו שמחרפים נפשם לצדנו בקרבות נגד אויבנו המשותפים, אותם אזרחים כמוני, מופלים ומושפלים, מצד שכניהם המסרבים להתגורר איתם בסביבה אחת. בעיר ותיקה בארץ ישראל, לא מושכרות דירות לתושבי ואזרחי מדינת ישראל, אך ורק מהסיבה שצבע עור גופם שונה!!! ואני מיד מחפש את מי להאשים בחולי החברה הזאת. אולי את התושבים של אותה העיר? אולי את הממשלה? ואולי בכלל אני צריך להאשים את מנהלת בית הספר היסודי שלי, זאת שהבטיחה לי ולחברי לספסל הלימודים, כי המדינה תתקיים על פי המתחייב במגילת העצמאות?

אבל, אז אני מבין, אם יש להאשים מישהו, זה רק את עצמי, את אותו האדם שחי כאן במדינתו האהובה, גדל והתבגר בה, אולם נשאר עדיין בתמימות של ילד ולא רוצה להאמין שהמדינה שלו מרשה שדברים כגון אלו יקומו בתוכה. אני אשם, כי עדיין הצבעים שלי הם כחול ולבן ואין לי את הרצון להפנים שיש גם גוונים אחרים. אם רק הייתי מסכים לראות נכון, אז אולי הייתי קם ועושה משהו.