מאמרים וטורים

הדיאגנוזה של ביאליק

הידעתם? יהודים חכמים שעמדו בראשית דרכה של ישראל עיצבו את המטרה שעמדה בפני המדינה הטריה. עם זאת, במשך שמונים שנה דבר לא מנע מאיתנו לדחות למועד מאוחר יותר את הפתרון שהציעו...

רחוב בלפור, תל אביב, 1934. הנאום האחרון של חיים נחמן ביאליק. בקרוב הוא ייסע לווינה כדי לעבור ניתוח ויחזור משם בארון קבורה. על מה הוא נאם? על כך שהפילוג והשנאה הורסים אותנו מבפנים: "איך קיבלנו את פני אחינו שנמלטו מהמלחמות? העלנו את מחירי הדיור ועשקנו מהם את הפרוטות האחרונות... ברק הזהב השטני סנוור את עינינו. אנו מתפארים בתנופה ובפריחה, אך למעשה, זאת מהומה ספקולטיבית ריקה...".

מה שהדאיג את ביאליק הם לא האיומים מחוץ ולא הבעיות עם הרשויות, אלא השורש של כל הצרות של העם – עם שאיבד את עצמו בפיתולי הדרך של ההיסטוריה. במשך מאות שנים העם ניסה "להיות כמו כולם", לעמוד בקנה מידה אירופאי ואמריקאי, ואפילו על אדמתו שלו הוא המשיך את אותה המגמה להתבוללות – לא פיזית, אלא ערכית.

עד עצם היום הזה אנו מתעקשים לחקות את החלק ה"נאור" של האנושות, ואף משוכנעים שזו הדרך היחידה הנכונה. אבל האם לא כאן טמונה השגיאה העיקרית שלנו, שבגללה לא השגנו שלום אמיתי, לא עם שכנינו ולא עם עצמנו?

"התסמין העיקרי של המחלה הוא חוסר אחדות פנימית איומה, מאבקים מפלגתיים ושנאת חינם שטורפת אותנו", יסיק ביאליק גם בימינו. בעת שנלחמנו על עצמאותנו, על זכותנו לחיות בארץ הזאת, לא הפסקנו להתקוטט בינינו ואף להרוג זה את זה על בסיס של סכסוכים מפלגתיים, כמו במקרה "אלטלנה". גם לא פספסנו את ההזדמנות לחמם את ידינו על צרות אחינו.

מה השתנה מאז? שום דבר. היום החוקים מתקבלים בכנסת ישראל ולא על ידי שלטון מנדטורי, אבל אנחנו עדיין נמצאים בגלות. נכון, אנחנו חיים בגבולות ישראל, אותה הארץ שעליה חלמנו ואליה שבנו מארצות הנכר, אבל הבעיה היא שאנחנו עדיין בגלות. אנחנו גולים מאותה אחדות שמאפיינת אותנו כעם. אי שם הרגשנו עצמנו יהודים, איש איש בקהילתו, ואילו כאן, במקום להתיך עצמנו לעם אחד ומלוכד, הסתגרנו כל אחד בקונכייה שלו.

הכניסיני תחת כנפך

לא רק המשורר המפורסם הצביע על הפירוד כבעיה העיקרית של העם היהודי ועל האחדות כמפתח לשגשוג. גם אברהם קוק, הרב הראשי הראשון של ישראל, זעק שחסרה לנו לכידות והבנה של תפקידנו בהיסטוריה. הוא ראה את העלייה לישראל כבסיס לתחייתה של האומה, ואת האיחוד כפלטפורמה להגשמה עצמית. עם זאת, רבים במגזר הדתי שנאו את הרב קוק בשל מחויבותו לציונות, ולעומתם החילוניים שנאו אותו בשל אמונתו.

כך, בסתיו 1913, יחד עם קבוצת רבנים ציוניים, נכנס הרב קוק לחדר האוכל של קיבוץ מרחביה, ומיד השתררה דממה בחדר. מבטים חשדניים רבים ננעצו באורחים המוזרים, ואחד מהמתיישבים צעק: "אל תבזבזו את המילים ואת הכוח, אתם לא תמצאו כאן אף אחד כדי לצרף אליכם!". הרב קוק ניגש אליו ואמר: "לא הגענו לצרף, אלא להצטרף".

הרב קוק, בדומה לביאליק, הופיע טרם זמנו, ונשאר כמאמין באוטופיה לא מובנת, אם כי למעשה, הוא לא דיבר על שום דבר בגדר חלום. כיום, כאשר מול עינינו הפירוד חוגג בכל פינה בעולם, והשנאה והאיבה מטופחות היטב ואף בתבונה, האחדות נראית כפתרון די הגיוני ואפילו הכרחי.

אבל המילה "היגיון" אינה חרוטה על דגלנו. מרכז "גאלופ" שערך לאחרונה סקר עולמי על הבעיות שמדאיגות את האנושות. בסופו של דבר הוא מצביע על שחיתות, קשיים כלכליים, עוני ואי שוויון כעל הצרות העיקריות. כן, אלה אותן בעיות שכיחות בישראל. אבל כל אלה הן רק תוצאות. הסיבה העיקרית היא אחת – בידוד, אדישות, ריחוק הדדי.

מדוע אף אחד לא מתלונן על זה? האם כל זה אינו מספיק כדי להסיק מסקנות? לאנשים חכמים, בעלי ידע ואכפתיות זה מספיק. הם מצביעים פה אחד על מהותן של הבעיות, על הפגם המערכתי החברתי אשר מסכל את המדינה מלכתחילה, אבל קולם נבלע בקקופוניה של האשמות וטענות הדדיות, במריבות קטנוניות עם השלכות גדולות. אם אפילו אדם בעל שיעור קומה כמו בן גוריון לא קלט את המסר שהיה כל כך ברור לבני דורו, אין זה מפתיע שאנחנו עדיין סובלים מאותה המחלה.

הדיאגנוזה של ביאליק היא נכונה: בארץ שלנו אנחנו זרים זה לזה במידה רבה. ישראל מפולגת, מחולקת למגזרים, ומבולבלת על ידי המבט החמדני של עגל הזהב, אשר מתלבש בבגדים המשובחים של הערכים הליברליים.

האם אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? כן, אבל דמוקרטיה חולה, חסרת חום ביחסים הרגילים בין בני אדם. האם הגיע הזמן להתאושש מהמחלה? "תל אביב שלנו חולה", ענה בזמנו ביאליק, "ואני מברך אתכם ואת עצמי, שנזכה לראות את סימני ההתאוששות אחרי שאחזור".

לפעמים, התקווה חיה יותר זמן מהאדם עצמו ועוברת לצאצאיו, כדי שהם בכל זאת יממשו אותה.