מאמרים וטורים

תחנת מלחמה

השנה 1990 פלוס מינוס. יושבים במטבח הקטן בדירה של המשפחה של ג'סיקה, לקפה, סיגריות ודיבורים

• מאת: ניר יצחקי

יצאנו לאפטר מבסיס ההדרכה בשטחים, האוויר של ירושלים נותן קצת פאוזה לנשימה מהקורסים והחניכים והאבנים ובקבוקי התבערה.

סיגל ואני די מהר גולשים לדבר על פוליטיקה וערבים, יכול להיות שזה בנין הכנסת ממול המרפסת שבמגדלי וולפסון, מאלץ אותנו לזכור שהכל פה הוא ענין קיומי. סיגל בהנפות ידיים ולהט אופייני מתעקשת ומתווכחת שחייבים להכנס בערבים כי הם מבינים רק כח. אני מסכים איתה אבל מתעקש שכלום לא ישתנה, כי הם שונאים אותנו וככה מגדלים את הילדים שלהם, ורק חינוך יכול לשנות את התמונה.

את סיגל זה מצחיק כי למי יש זמן לחנך כשבחוץ הכל בוער. הסיגריות רצות בקצב, ג'סיקה כבר מתייאשת והולכת לישון, וסיגל ואני נשארים עד השעות הקטנות של הלילה מתווכחים על עתידה של המדינה היהודית. ככה התמונה צרובה לי בזיכרון כאילו מישהו הקפיא את הזמן. והיום עדיין הכל בוער, שוב אנחנו בעימות מול שכננו, והארץ לא הספיקה לשקוט אפילו לא ארבעים שנה.

בימים האחרונים כל אמצעי התקשורת מריצים ברצף הוראות של פיקוד העורף להתנהגות במצב החרום הנוכחי. ותוך כדי העמידה בתחנת האוטובוס אני מנסה לתכנן את המהלכים מה יקרה אם וכאשר, כמו חיה שמסתובבת בג'ונגל דרוכה כדי לא להטרף.

רואים את המתח על הפרצופים של האנשים ברחוב, פתאום כולם נראים שקטים יותר מכונסים בעצמם, דואגים לרגע הבא. והרגע הבא לא מאחר להגיע, הסירנה מתחילה לשאוג מערבלת את המולקולות של האוויר אל תוך האוזניים שלי.

עכשיו כל האינפורמציה הבטחונית מהימים האחרונים צריכה לעמוד במבחן, כולם מסתכלים אחד על השני במבוכה עד אשר יוצא לי המשפט מהפה:" חייבים לשכב על הרצפה ולשים ידיים על הראש".

כל אחד מתכופף ויורד קרוב לאדמה, אני נשכב על הקרקע מסתכל על הסובבים ומרגיש שנכפה עלי להיות בתפקיד קצין הבטחון של תחנת האוטובוס. אני קולט מקרוב את הטינופת של המדרכה, האבק הפיח והליכלוך של העיר דבוקים עכשיו לידיים ולבגדים שלי, ואני מרגיש את ההשפלה שבכל הסיטואציה.

אני מוכן להרוג ברגע זה את כל האויבים שבגללם אני צריך לשכב ככה על האדמה ובחוסר אונים מוחלט לנסות לצאת בלי שום שריטה. מרחוק נשמעים קולות הנפץ כך שברור שהיתה כבר נפילה, ממשיכים לשכב על הרצפה עוד כמה דקות עד שהרחוב מתעורר לאט ומנסה לנער מעצמו את חלום הבלהות. אנחנו קמים על הרגליים וכולם מתפרצים בדיבורים על המצב, יש סוג של הקלה וציפיה לאוטובוס שיגיע ויעיף אותנו מפה למקום יותר סימפטי.

האטובוס מגיע הדלתות נפתחות ואני מזהה את הנהג עם השומה כמו של סינדי קרופורד יושב ליד ההגה. הדיבורים בתחנה ממקודם כבר הפכו לוויכוח לוהט בתוך האוטובוס, עד שאחת הנוסעות הקולנית והעצבנית מביניהם מכריזה בקול: "הערבים האלה כולם זבל, צריך לזרוק עליהם פצצת אטום להרוג אותם כמו ג'וקים".

האוטובוס נע באי נוחות על הכביש כשהרגל של הנהג עוברת מדוושת הגז והבלמים בחדות, עד שנעצרים בחריקת בלמים ברמזור האדום שהנהג זיהה ברגע האחרון. לא רק הרמזור אדום גם הפנים של נהג האוטובוס. הוא מסתובב לנוסעים ובמבטא ערבי כבד ועצבני הוא משחרר: "גברת למה את מדברת ככה על הערבים, את מכירה את כולם? מה עשו לך כל הערבים שאת רוצה להרוג אותם?".

שלוש שניות הדומיה וההלם באוטובוס מתחלפות בויכוח ער וקולני עוד יותר ממקודם בין הנהג לנוסעים, שלא היה מבייש שום תכנית פופוליטיקה.

הנהג ממשיך ומוסיף: "תסתכלו עלכים אתם היהודים, בניתם מדינה ואתם כל כך מפולגים ושונאים אחד את השני, ספרדים, אשכנזים, דתיים, עשירים, כמעט על שום דבר אתם לא מסכימים. אני ערבי אזרח ישראלי שחי לידכם, מתבייש בשבילכם למה שהגעתם. אצלנו בבנין ביפו גרים יהודים, ערבים, עובדים מאפריקה, וכל הילדים בשכונה משחקים אחד עם השני, אני מלמד את הילדים שלי לאהוב כל אדם. אז למה גברת את אומרת שצריך להרוג אותי?" הגברת מאחורה מתנצלת ואומרת:"התכוונתי רק לאלה ששונאים אותנו".

הנהג לא נשאר חייב ועונה: "תאמינו לי אם אתם היהודים תסתדרו ביניכם, עם השכל שלכם, תתאחדו ותאהבו קצת יותר אחד את השני, כל המדינות הערביות מסביב יסתכלו עליכם וילמדו שרק ככה אפשר להצליח בחיים. אולי אפילו כל העולם."

אני כבר לוחץ על הפעמון מתכונן לרדת בתחנה הבאה, קצת חבל לי שאני לא אשמע איך נגמר הויכוח עם הנהג. אבל יש לי תחושת נצחון קטנה, שאולי צדקתי שם במטבח של ג'סיקה בירושלים. אחרי הכל כנראה הפתרון נמצא בחינוך, אפילו נהג האוטובוס מסכים איתי.