מאמרים וטורים

כולנו חרדים לגורלנו

בכל כתבה או דיווח חדשותי בסוגיית גיוס החרדים לצה"ל, כמו בסוגיות אחרות הקשורות לחוסר ההשתתפות של אוכלוסייה שלמה במה שנתפס כחובה לאומית, מה שבולט לי לעין, אפילו יותר מזה שמדובר באוכלוסיה מאורגנת ומיוצגת פוליטית היטב, זו העובדה שכל ידיעה וכל כתבה כזו מושכת מאות ואלפים של טוקבקים שהמכנה המשותף של כולם הוא פילוג ופיצול. "הם" ו"אנחנו", "חרדים" ו"כל השאר".

בואו נודה על האמת, אנחנו הישראלים עם מאד חם וכשהטמפרטורה בגוף אצלנו עולה, היא עולה בעיקר במוח. יש קריאות נגד ביבי, נגד מתנחלים, נגד ערבים, נגד טייקונים, נגד בנקים, נגד החברות הסלולריות וגם נגד החרדים.

אז נכון שהחרדים מתנהגים בצורה שמבדלת אותם מכל השאר ונכון שיש סיבות מוצדקות לחוסר שביעות הרצון הכללית, מכל אחד מהגורמים האחרים, אבל בזירת אגרוף, ברור לכולנו מה מצפים מכל שחקן לעשות – להכות כמה שיותר, במסגרת הכללים, בשחקן היריב. גם במדינה שלנו יש חוקים והמכות הכואבות ביותר, הן אלה שמחטיפים לנו במסגרת החוקים הקיימים. עכשיו פתאום אנחנו מנסים לשנות את הכללים אבל בלי לצאת מהזירה. איך? השופט מכריז: מלחמה ומיד אנחנו שולפים את נשק יום הדין: שוויון!

כאן בדיוק טמונה גם הבעיה וגם הדרך לפתרונה. שוויון זה לא נשק, אלא עלה של זית. שוויון לא ניתן להשיג בכפייה אלא רק בהסכמה רחבה ולאחר תהליך ארוך וקולקטיבי של הסברה. יש צו 8 לכולנו הדורש הטמעת ערכים ויצירת סביבה תומכת שינוי. שלא כמו בזירת האגרוף, שיווין זה לא "זבנג וגמרנו" והמטרה שלנו היא לא "נוק אאוט". מה שאומר, שעלינו לנטוש את זירת האגרוף ולהחליפה בפלטפורמה שתאפשר לנו להכיר זה את זה, להתקרב זה לזה ולגבש יחד סדר עדיפות לאומי חדש מתוך הבנה שבסירה הזו כולנו יחד גם בטוב וגם ברע וכשיורד גשם, כולנו נרטבים.

אני זוכרת שבמלחמת המפרץ, כשירדו עלינו סקאדים ואחי הקטן, שהיה אז תינוק, התחיל לבכות, הרגשתי איך אני מוכנה לעשות הכל – להתגייס לצבא, ללכת לקרבי, העיקר שאחי יהיה מוגן. הבנתי, שזה היה חשוב לי להתגייס לא רק כי כל החברים שלי התגייסו אלא גם כי הרגשתי מחויבות כלפי המשפחה. רציתי שהמשפחה שלי תהיה מוגנת. אולי הבעיה שלנו היא שאנחנו פשוט לא מרגישים שאנחנו כולנו חלק מאותה משפחה.

כשנתיישב סביב שולחנות עגולים, נמפה את הסוגיות הבוערות שעומדות על הפרק, נבין את הצרכים של כל מגזר והקשיים שנובעים מכך, נגלה שלא צריך לבצע מהפכות חברתיות, להפגין, להחרים, למחות או להפעיל מנופי השפעה פוליטיים כדי להביא לשינוי ולשוויון המיוחל. איך אומרים? ממינוס ועוד מינוס לא יצא פלוס.

הדבר החכם לעשות הוא לא להילחם בחרדים או בכל מגזר אחר, אלא להבין את שורש הבעיה שנעוצה בכך שלכל אחד מהמגזרים, איכפת אך ורק מעצמו. בכך "אנחנו" לא שונים מ"הם". גם מגזרים אחרים לא טומנים ידם בצלחת, כך אנחנו עדים לערבים שלא משרתים, והאמת שגם חלק גדל והולך של חילוניים כבר לא חושב ש"טוב למות בעד ארצנו". הדור הקודם היה חדור אידיאולוגיה, חווה על בשרו את המלחמות הקשות והקיומיות של העבר. הדור הצעיר לא חונך לתחושה של משפחתיות וסולידריות ולכן היום הוא כבר לא מרגיש על מה ועבור מי הוא נלחם.

המגזר החרדי, כמו המגזר החילוני, המגזר הערבי, המגזר הנשי, המגזר האתיופי וכמו כל מגזר אחר הם חלקים חשובים בציבור הישראלי ויחד כולם יוצרים מערכת אינטגרלית אחת שלמה. לכל אחד מאיתנו מגיע דיור בר השגה, חינוך, עבודה ומשכורת שאפשר לחיות ממנה. לכל אחד מגיע שנעשה את מירב המאמצים ונארגן לשם כך אפילו תנאים מיוחדים שיאפשרו לו להתגייס לצבא או לבצע שירות לאומי.

יחד עם זאת, הפתרונות שנייצר בהתקשרות החדשה בינינו, שמבוססת על דאגה, אכפתיות וסולידריות חברתית, תחול רק על אותם מגזרים שייקחו חלק באותו שיח, ישתתפו במאמץ הלאומי ויפעלו כמיטב יכולתם ליישום האמנה החברתית-כלכלית שתתגבש כשנעבוד על כך, כולנו יחד. זה שיווין אמיתי, שנובע מחלוקת נטל אמיתית – כל אחד לפי יכולתו. בין אם מדובר בחרדים שתורתם אומנותם ובין אם מדובר בנו, בכולנו, החרדים לגורלנו ולגורל ילדינו.

• מאת: עו"ד דנה סרבי קובלסקי, MA במשפט פיננסי ופעילה ב"תנועת הערבות"