ראשי

הפסיכולוגיה של הכלכלה

הערכת הסביבה ותחושת סיפוק מנתינה, הם "חומר הדלק" שיניע את כלכלת הערבות ההדדית.

כל תאוריה מדעית מתחילה מהנחות כלשהן, והכלכלה אינה שונה בכך. אך בעוד המתמטיקאים מניחים הנחות לגבי תכונותיו של המרחב והפיזיקאים – לגבי החוקים הבסיסיים של הטבע, ההנחות של הכלכלנים עוסקות בטבע האדם. הנחה בסיסית בכלכלה עוסקת ב"הומו-אקונומיקוס", מושג שטבע ג'ון סטוארט מיל בשנת 1836[1], ומשמעותו: "האדם הכלכלי". פונקציית המטרה של האדם הכלכלי, שהוא למעשה כל אחד מאיתנו, היא ליהנות כמה שיותר בכמה שפחות מאמץ. ממה נהנה האדם הכלכלי? מצריכת מוצרים. ככל שיצרוך יותר מוצרים לפי טעמו כך הוא ייהנה יותר. בנוסף, אנחנו גם לא אוהבים להתאמץ, לכן אנו שוקלים כל דבר לפי מידת המאמץ שצריך להשקיע בו. האדם הכלכלי מעוניין למקסם את תועלתו באמצעות בחירה באלטרנטיבה שמשרתת את "העדפות הצרכן" בצורה האופטימלית, תחת מגבלת התקציב הקיים.

הכלכלה ההתנהגותית – כסף זה לא הכול

משך רוב קיומה של הכלכלה המודרנית סברו הכלכלנים כי ניתן למדוד את ההנאה ("תועלת", בשפה הכלכלית) של האדם באמצעים חומריים. כאמור, ככל שנצרוך יותר, גם נהנה יותר. דבר זה הוביל לכך שהגישה הכלכלית עד עצם היום הזה נוטה להשתמש בכסף כאמצעי אבסולוטי למדידה. על פי גישה זו, האדם הוא יצור רציונלי. זהו מונח מפתח בתורת הכלכלה. האדם הרציונלי ישקול את כל האפשרויות ובסופו של דבר יעדיף את האפשרות שתתגמל אותו במקסימום משאבים חומריים, כסף, או מוצרים שגם השווי שלהם נמדד בכסף.

לכסף בתור יחידת המידה הכלכלית יש יתרון רב, מאחר והוא מספק מדד להערכת האדם. אולם, מחקרים בתחום הכלכלה ההתנהגותית, תחום חדש יחסית שמשלב בתוכו פסיכולוגיה וכלכלה, הראו כי אנשים מביאים בחשבון אלמנטים רבים ושונים, מלבד כסף, בבואם לקבל החלטות. ניסוי שמרבים להשתמש בו בכלכלה ההתנהגותית נקרא "משחק האולטימטום" Ultimatum game)): שני משתתפים צריכים להתחלק ביניהם בסכום כסף מסוים (למשל, 100 דולר). המשתתף הראשון מציע למשתתף השני חלק מהסכום, ואם המשתתף השני מסכים, הם מתחלקים. אם לא, אזי אף אחד לא מקבל פרוטה. אם אכן כסף היה המרכיב היחיד שנלקח בחשבון, אזי המשתתף השני אמור היה להסכים גם לקבל דולר אחד, כאשר השני מקבל את יתרת הסכום, מאחר ובמקרה כזה יהיה לו דולר אחד יותר מאשר היה לו לפני כן. אולם במקרים רבים מסכימים המשתתפים רק לחלוקה שווה, ומוכנים לוותר על הרבה יותר מדולר אחד אם הם חשים שההצעה אינה הוגנת.

מחקר האושר

הכלכלן וחוקר הרציונליות פרופ' וינטר מסביר[2], כי בעוד שברור שהאדם מנסה להגיע בחייו לתחושת רווחה כללית, תחושה שבשיח הציבורי מכונה בדרך כלל כ"אושר", בגישה הכלכלית הקלאסית מניחים שהאדם מנסה למקסם את רווחתו החומרית, מאחר ובמרבית התקופות של ההתפתחות האנושית הייתה הרווחה החומרית מדד ליכולת של האדם לשרוד. עקב כך, נוצר בנו מנגנון אבולוציוני שדוחף אותנו להשיג את האמצעי שמאפשר לנו את הרווחה הזו, אשר מבוטאת בכסף. אולם לא תמיד מנגנונים שהתפתחו במשך מאות אלפי שנים מתפקדים בצורה היעילה ביותר אצל האדם המודרני. למשל, למנגנון הכאב יש חשיבות אבולוציונית עצומה. הוא מאפשר לנו לזהות פגיעה באחד מאיברי הגוף. אולם אצל אדם ששבר את ידו הכאב ימשך גם כאשר היא תושם בסד, למרות שאין בכאב צורך יותר. הרי הבעיה כבר זוהתה וטופלה. כך פועל בנו גם מנגנון החיפוש אחר כסף. סיכום של עשרות מחקרים שנעשה על ידי חוקרי האושר דיינר ודיינר[3], מצא כי בעוד שהכנסה מועטה גורמת לירידה חדה ברמת האושר, מעל לרמת ההכנסה הזו לא נמצא קשר בין עלייה ברמת ההכנסה לעלייה באושר. למרות שאיפתנו לעוד כסף, כשאנו משיגים אותו הוא לא גורם לנו להיות מאושרים יותר. מחקר מעניין שנעשה בתחום האושר הישווה בין רמת האושר של זוכי לוטו לזו של נפגעי תאונות דרכים שהפכו נכים. מסתבר שכשנה לאחר האירוע, אדם שזכה בלוטו אינו מאושר יותר מעמיתו שנפגע בתאונה.

סיפוק מנתינה, שיתוף והוגנות

בעוד שהרווחה החומרית התפתחה כצורך בסיסי של האדם האינדיווידואל, צרכים רבים אחרים התפתחו בנו כתוצאה מעשרות אלפי שנים של חיים במסגרת חברתית. צורך מרכזי שנוצר כתוצאה מהחיים החברתיים, הינו הצורך בנתינה ובהדדיות. החברות האנושיות פעלו תמיד יחד בשיתוף פעולה, מאחר ודבר זה הגדיל את יכולתן לשרוד. לאדם הקדמון היה קל הרבה יותר לצוד בקבוצות ולספק מזון והגנה לכל אחד מהפרטים בחברה באמצעות החיים המשותפים. אדם שלא פעל בהדדיות ושיתוף פעולה הסתכן בהגליה מהחברה, דין שבמקרים רבים גזר את גורלו למוות. הנטייה הזו לשיתוף פעולה כדי לקבל סיפוק, קיימת בנו גם היום, לא פחות מהמנגנון שגורם לנו לדאוג לרווחתנו החומרית. משחק נפוץ בתחום הכלכלה ההתנהגותית נקרא "משחק הדיקטטור"[4]: שחקן אחד מקבל סכום כסף כלשהו והוא אמור להחליט כמה מתוכו ייקח לעצמו וכמה הוא מקציב לשחקן השני במשחק, אשר אין לו ברירה אלא לקבל את אשר יחליט השחקן הראשון. על אף שהתפיסה של הכלכלה הקלאסית גורסת כי במצב כזה ישמור השחקן הראשון את כל הכסף לעצמו, כ-80% מהשחקנים נותנים סכום כלשהו לשחקן השני וכ-20% מתוכם מחלקים את הסכום שווה בשווה. זו רק אחת הדוגמאות כיצד נתינה, שיתוף והוגנות גורמים לנו לסיפוק יותר גדול מהסיפוק שמביא הכסף.

ההשפעה החברתית

החיים בתוך משפחות, קהילות וקבוצות למיניהן הובילו את האדם למדוד עצמו כלפי הסביבה שבה הוא חי ולקבל החלטות על סמך רגשות שמתעוררים ביחסים עם החברה. במחקר שנערך על אנשים שהשתתפו במשחק האולטימטום שהוזכר קודם, נבדקו התגובות המוחיות שלהם[5] כשהיו צריכים להחליט אם לקבל את ההצעה ולקחת את הכסף או לא. התברר כי בעת קבלת ההצעה פעלו במקביל שני אזורים מוחיים שונים, האזור שאחראי על קבלת החלטות רציונליות, יחד עם האזור שאחראי על תחושת הכעס. ככל שהנבדק חש שההצעה שקיבל אינה הוגנת, פעולתו של האזור שאחראי על הכעס גברה על השיקול הרציונלי והנבדק בחר לדחות את ההצעה ולהישאר ללא הכסף.

אדם תמיד ימדוד את עצמו כלפי סביבתו וישווה את מצבו ביחס לקבוצת ההתייחסות שלו. מאחר וטבענו החברתי גורם לדפוס התנהגות זה, מתווספים לשיקולים הרציונלים, גם רגשות של שביעות רצון וסיפוק, או לחילופין אדישות, תיסכול או כעס- כולן פונקצייה של קשרי הגומלין עם החברה שבה הוא חי. רגשות כאלו יכולים להוביל אותנו לבחירות רעות ולתוצאות שליליות כלפינו וכלפי החברה, כפי שעולה ממחקרים רבים שבהם הודו הנשאלים כי יעדיפו להרוויח 50,000 דולר בשנה כאשר היתר מרוויחים 25,000, מאשר להרוויח 100,000 דולר בשנה בסביבה שבה האחרים מרוויחים 200,000 דולר בשנה[6]. אבל ההשוואה והמדידה היחסית בצירוף השפעת הסביבה עלינו, יכולים גם להוביל אותנו ואת החברה לתוצאות חיוביות מאוד.

במחקר שנערך לאחרונה[7] על ידי צוות חוקרים בראשות ד"ר קארל אקווינו נמצא, כי כאשר אנחנו נחשפים למעשים ייחודיים של טוב ושל נתינה, הדבר משפיע לטובה על הרגשות, על המחשבות ועל המעשים שלנו. "יש להם תגובות רגשיות – הם מקבלים השראה, חשים יראת כבוד, הם יכולים לחוות השפעות פסיכולוגיות רציניות", אמר ד"ר אקווינו בהקשר לנבדקים במחקרו. "רבים מהשינויים הללו יכולים להוביל אותם לעשות דברים טובים למען אחרים".

אנחנו מדביקים זה את זה

ההשפעה שלנו זה על זה היא גדולה יותר ממה שנהוג לחשוב. ההשפעה היא לא רק של מה שאנו רואים ומודדים אצל אחרים. מחקרים הראו שאנו "מדביקים רגשית" אחרים ומודבקים על ידיהם אפילו בלי שנרגיש בכך. מעבר לכך שאנו קולטים את הבעות הפנים של אחרים ועל סמך זה מקישים לגבי המצב הרגשי שלהם, קיים בנו גם מנגנון פרימיטיבי יותר הגורם לנו להזדהות עם אחרים בצורה אינסטינקטיבית. במוחנו קיים מנגנון של תאים שנקראים "נוירוני המראה", הגורמים לנו להזדהות עם הפעולות שאנו רואים שאחרים עושים, ולהפעיל בדיוק את אותם אזורים במוח כאילו אנו עצמנו עושים את הפעולות הללו.

אז האם אנחנו מושפעים רק מהאנשים שאנו פוגשים ביום יום? מסתבר שההשפעה עלינו הרבה יותר רחבה[8]. בספרם המצליח מחוברים, מציגים החוקרים כריסטאקיס ופאולר מארג של רשתות חברתיות שבהן אנו קשורים ותלויים בבני אדם רבים, אפילו בכאלה שלא ידענו על קיומם. נניח שיש לי חבר בשם אדם, ולאדם יש אח שמעולם לא פגשתי. גם אז, אני והאח קשורים דרך אדם שהוא החוליה המקשרת. ניתוח של הנתונים הוביל את כריסטאקיס ופאולר לקבוע כי ישנן "שלוש דרגות השפעה", בהן לאנשים שקשורים אלינו במרחק שלושה קשרים, יש השפעה על התחומים המרכזיים ביותר בחיינו. בריאותנו, מצבנו הכלכלי והמשפחתי והאושר שלנו, תלויים במידה מסוימת במה שאנשים במרחק של שלוש דרגות הפרדה חושבים ומבצעים. כלומר, אם לאח של אדם יש חברה, היחסים של איתה משפיעים אם יהיה רזה או שמן, עשיר או עני, מאושר או מדוכא. האח בתורו משפיע על אדם אחיו באותם תחומים והקשר שלי עם אדם משפיע על חיי. כך, לאותה החברה שאינני מכיר יש השפעה על הדברים החשובים ביותר בחיי.

המשבר והשפעת הסביבה

הקשרים הללו הופכים מורכבים יותר וחשובים בעקבות התהליכים שהעולם עובר בימים אלה. תהליך הגלובליזציה קושר בין חלקים שונים של העולם והופך אותו למערכת גלובלית-אינטגרלית וגורם לפרטים שונים להיות יותר קשורים ותלויים זה בזה. בהרצאות שלהם מרצים בתחום כלכלת האושר אוהבים לבקש מהקהל להסתכל היכן מיוצרים הבגדים והאביזרים הטכנולוגיים שלהם כדי להדגים כיצד אנחנו תלויים בעולם הרחב. אך הקשר הוא נרחב עוד יותר. בתיאורו את העולם המודרני כתב ג'ף מלגן[9] (Geoff Mulgan) כי, "נקודת הפתיחה של העולם היום היא לא הגודל של התוצר או הכוח ההרסני של מערכות הנשק שלו, אלא העובדה שהוא הרבה יותר מחובר יחד מאשר בעבר. זה עלול להיראות שהוא מורכב מאנשים, חברות, מדינות וערים נבדלים וריבוניים, אך המציאות העמוקה יותר היא זו של קשרים מרובים. בתנאים הללו גם הכלכלה הישנה המבוססת על אינדיווידואליזם, אינה עובדת, והמשבר העולמי של היום מוכיח נקודה זו. אי אפשר לרדוף אחרי רווח אישי כאשר לא לוקחים בחשבון את הקשרים המרובים שמשפיעים על כל אחד ואחת. עוד בסוף המאה שעברה כתב הסוציולוג וחוקר הרשתות מנואל קאסטלס כי "כלכלה חדשה הופיעה בעולם" ואנו יכולים להשתמש בשינויים שעוברת המערכת הכלכלית כדי לאזן בין הצרכים החומריים שלנו לבין הצרכים החברתיים[10]. אך כשאנו מסתכלים על החברה המודרנית של היום, אנו רואים כיצד סיפוק הצרכים החומריים והחיפוש אחר תועלת אישית מקבלים בולטות חסרת כל פרופורציה בחברה ובאמצעי התקשורת, ביטוי לצריכה מוגזמת שיצאה מכלל שליטה. האמריקאי הממוצע נתקל בכ-600 פרסומות ביום, אשר מטרתן לשכנע אותו שהסיפוק והתועלת מהמוצר שירכוש יוסיפו לאושרו, כשלמעשה הסיפוק מורגש בכיסם של המפרסמים או בכוח הרב שהם זוכים לו. פרסים רבים ניתנים על הצלחה אישית, למרות שההצלחה הזו יכולה להיות על גבם של האחרים. כך יוצא, שהפרט יעשה את המקסימום כדי להרוויח עוד ולהרגיש נעלה על אחרים. למשל, עשירים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש כל מה שכסף יכול לקנות, אינם בוחלים בתרמיות, מאחר והדבר מקדם אותם ברשימה של מאה או אלף האנשים העשירים בעולם שמתפרסמת תדיר. דבר זה מגדיל את המוניטין שלהם ואת תחושת הגדלות שלהם ביחס לאחרים.

ההשפעה הסביבתית הזו הופכת את האדם לעבד בעל כורחו. אין ביכולתו לספק בעצמו את צרכיו אלא תלוי בכך באחרים, ופירות עבודתו הולכים לסיפוק צרכיהם של האחרים. בה בעת, הסביבה וכלי התקשורת ממשיכים למכור לנו מצגת שווא של אושר מדומה, אם רק נרוויח עוד או נצליח ללא התחשבות חברתית. המסרים האלה מקיפים אותנו,למרות שכבר ברור כי איננו תלויים בעצמנו כדי לעשות זאת ואף כי זהו לא המפתח הבלעדי לאושר.

מנקודת מבט אחרת, גם החברה בכללותה אינה מסוגלת לתפקד כך. מצד אחד, מאחר ואנו תמיד מודדים את עצמנו ביחס לאחרים, כאשר לאדם מסוים יהיה יותר מאשר לאחרים, הדבר יגרום לקנאה ולניסיונות להפילו מצד אלו שיש להם פחות. מצד שני, הניסיונות לייסד חברה סוציאליסטית מושלמת שבה לכולם יהיה אותו הדבר, נכשלו והובילו למותם של עשרות מיליונים במהלך המאה ה-20. זאת מאחר והחלוקה השווה הייתה במונחים חומריים בלבד, ללא התחשבות בצרכים הפסיכולוגיים המיוחדים של כל אדם ואדם וללא מערכת חינוך והסברה, שהיא חיוניות בתהליכי שינוי בהסכמה. פיתרונות כפויים דינם להיכשל, במיוחד כשהם שונים באופן מהותי מהמצב הקודם, אותו החליפו. יש בכך לקח גם עבורנו כיום, כשעל הפרק ההתפתחות הטבעית וההכרחית של האנושות, מהשיטה הכלכלית הנוכחית שכשלה, לכלכלה מאוזנת המבוססת על קשר של ערבות הדדית בינינו.

נכון להיום הקשרים הענפים הללו קיימים ולא נראה שהאדם המודרני יכול לנתק את עצמו מהחברה שמספקת לו את רוב צרכיו. בהתאם, כל פרדיגמה כלכלית, או ניסיון לפתור את המשבר העולמי בכלים מ"ארגז הכלים" הכלכלי המסורתי, דינם להיכשל, מאחר והם מתארים עולם אגואיסטי ותחרותי שהולך ונעלם. עולם זה מבוסס על מניפולציות כלכליות באמצעות מודלים למיניהם, אשר אינן לוקחות בחשבון את המציאות החדשה ואת התלות החזקה בינינו בעולם הגלובלי-אינטגרלי. במקום לנסות לשנות את המציאות, ביכולתנו להתאים את המערכת הכלכלית, ואת החברה והאדם שבתוכה למציאות. השינוי הזה הוא פסיכולוגי בעיקרו. כפי שבמהלך האבולוציה האנושית האדם פיתח מנגנונים שיסייעו לו להתמודד עם התנאים הסביבתיים, כך גם היום ביכולתנו לשנות את צורת החשיבה שלנו כדי שתתאים לתנאים של המאה ה-21.

על "צדק חברתי" ושוויון

הסוציולוג אולריך בק כתב בספרו Brave new world of work, ש"בחברה החדשה האנשים ייהנו מעבודה לטובת החברה ורווחת הכלל"[11]. מהי אותה חברה וכיצד היא יכולה לגרום לאדם סיפוק?

החברה החדשה צריכה להכיר בכך שמאחר וכל אדם מודד את עצמו ביחס לאחרים, לאדם היחיד לא יהיה סיפוק ולא תחושה של "צדק חברתי" כל עוד כל אדם לא ירגיש את עצמו שווה לאחרים. חברה שרוצה להתקיים בשלום ושגשוג, ללא התקוממויות מצד אלו שיחושו את עצמם מקופחים, צריכה לפעול כך שלכל פרט תהיה האפשרות לחיות חיים מלאים ומאוזנים, פטורים מהדאגה לצרכים החומריים הדרושים לקיומו. הרווחה החומרית יכולה להביא את האדם רק עד לרמה מסוימת של אושר, והחברה לא צריכה ולא יכולה לנסות להשוות את כולם בחלוקה מבחינה חומרית שרירותית, אלא בחלוקה המבוססת על שוויון יחסי וסגולי, איש איש לפי צרכיו הייחודיים הדרושים לו לקיום בסיסי נורמלי. רמת חיים "נורמלית". תיקבע ככזו המובטחת לכל אדם ושתספק את צרכי קיומו ההכרחיים ותאפשר לו להתקיים ברווחה, לפי הצרכים והמאפיינים הספציפיים שלו ושל משפחתו ובהלימה לרמת החיים בסביבתו החברתית הקרובה. הכוונה לרמת חיים שהיא גבוהה מקו העוני והיא תוגדר בהליך שיתופי סביב "השולחן העגול". השוויון מתבטא בהוגנות של חלוקת המשאבים ובשקיפות שלה.

מעבר לכך, הרגשת השוויון בין הפרטים תתבטא בכך שלכל אחד תהיה האפשרות להגיע למימוש עצמי מלא ולהתפתחות אישית, בידיעה כי מנגנון הערבות ההדדית הוא זה שיוצר את השוויון ואת תחושת ההוגנות שאנו כה זקוקים לה, הן ביחסים בין בני האדם והן בינם לבין המדינה ולבין השיטה הכלכלית והחברתית.

במבט קדימה – השינוי בהישג ידינו

מנגנון הערבות ההדדית יביא בהכרח להקטנת הפערים הכלכליים והחברתיים ובהדרגה לחיסולם המוחלט. זו תהיה איפוא תוצאה הכרחית רצויה של מנגנון הערבות ההדדית, בכל הקשור לצרכי הקיום ההכרחיים לקיום נורמלי של האדם ומשפחתו. זהו ההבדל העקרוני בין הכלכלה באור הערבות ההדדית לבין השיטה הכלכלית הנוכחית. בארה"ב, שבה ל"חלום האמריקאי" יש אמנם יחסי ציבור מצוינים, אולם התקווה להגשים אותו נותנת לגיטימציה לפערים כלכליים וחברתיים מן הגבוהים ביותר בעולם.

ראינו שלפרט יש צרכים פסיכולוגיים רבים, שאינם יכולים לבוא לביטוי בסביבה שאינה מעודדת אותם. ככל שההשפעה החברתית תשתנה ותציג דוגמאות של ההנאה שקיימת בקשרים החברתיים שלנו, ביחסים של שיתוף והוגנות, כך יוכל גם האדם היחיד ליהנות מהחיים בחברה שבה שוררים יחסים כאלו. זהו המפתח לשינוי. כפי שאמר ד"ר אקווינו כי "אנחנו מציעים שטכניקה אלטרנטיבית יכולה להיות הדגשת מעשים חריגים של טוב לב אם היינו יכולים לזהות אותם ולהדגיש אותם, זה היה יכול להוביל אנשים לחשוב אחרת על חייהם ועל סביבתם, מה שיכול להשפיע עליהם לעשות טוב".

אכן, יש דרכים להדגיש מעשים אלטרואיסטים, לרווחת הכלל וטובת הזולת ולראות כיצד השינוי בחברה ישפיע באותה מידה על כל אחד. למשל, אם היו מתפרסמות תדיר רשימות של מאה האנשים התורמים ביותר לחברה, היינו רואים כיצד היכולות שהובילו אנשים בעלי כישרון להרוויח תוך ניצולם של אחרים, יובילו אותם להשקיע מכוחם ומרצם לטובת החברה. יצר התחרות והמדידה שלנו ביחס לאחרים, שגורם לניגוד אינטרסים ולהצלחה של אחד על חשבון השני, יוביל את האנשים לממש את מלוא כישרונותיהם ויכולותיהם, דבר שיזכה אותם בכבוד והערכה. ובנוסף, ככל שהאינטרס האישי והאינטרס החברתי יהיו קרובים זה לזה, יזכה היחיד לתמיכה וסיוע מצד היתר כדי לממש את עצמו ללא הגבלה.

"חומר הדלק" החדש ישנה את אופיו מחומרי ואגואיסטי, לחברתי ואלטרואיסטי. הערכת הסביבה והסיפוק שבנתינה, הם המפתח לכך שאנשים יבחרו בחיים במערכת כלכלית וחברתית תחת מטריית הערבות ההדדית.

הרווח בכך יהיה כפול: הפעילות למען החברה תוביל לחברה שמתקיימת בשלום, תוך שגשוג כלכלי ותרבותי. החברה הזו גם תספק סביבה תומכת ובית חם לכל יחיד בתוכה. בנוסף, הפרט יוכל להשתמש בכל יכולותיו ולבטא את כל הכישרונות הטמונים בו, הוא יוכל לפעול למימוש הפוטנציאל האישי והחברתי שבו ועקב כך לזכות בסיפוק והערכה מהסביבה.

ייתכן שבמציאות הכאוטית הנוכחית, החזון הזה נראה מעורפל ולא ריאלי. אבל מספיק שנחתור לקראת ערבות הדדית, כדי שיתברר לנו כי מדובר בלא יותר משינוי פסיכולוגי טבעי והכרחי.

--------------------------------------------------

[1] Mill, John Stuart. "On the Definition of Political Economy, and on the Method of Investigation Proper to It," London and Westminster Review, October 1836

[2] עיתון הערבות, גיליון מספר 1, עמוד 16, ספטמבר 2011

[3] ?Diener E. & Diener R.B (2001). WILL MONEY INCREASE SUBJECTIVE WELL-BEING

A Literature Review and Guide to Needed Research

[4] Andreoni , J. , Harbaugh , W.T. , and Vesterlund , L. ( 2008 ). Altruismin experiments . In: S.N. Durlauf and L.E. Blume (eds) , The New Palgrave Encyclopedia of Economics , 2nd edn. Basingstoke : Palgrave Macmillan

[5] The Neural Basis of Economic Decision-Making in the Ultimatum Game

Alan G. Sanfey,

James K. Rilling,

Jessica A. Aronson,

Leigh E. Nystrom,

and Jonathan D. Cohen

[Science 13 June 2003: 300 (5626), 1755-1758. [DOI:10.1126/science.1082976

[6] Solnick, S.J., &Hemenway, D., (1998). Is more always better? A survey on positional concerns.Journal of Economic Behavior & Organization, 37 (3), 373-383

[7] Aquino, Karl; Freeman, Dan; Reed, Americus, II; Lim, Vivien K. G.; Felps, Will

Journal of Personality and Social Psychology, Vol 97(1), Jul 2009, 123-141

[8] Fowler, J. H.; Christakis, N. A (3 January 2009). "Dynamic Spread of Happiness in a Large Social Network: Longitudinal Analysis over 20 Years in the Framingham Heart Study" British Medical Journal 337 (768): a2338

[9] Mulgan, G. (1998) Connexity: Responsibility, freedom, business and power in the new century

[10] Castells, M. (1996) The Rise of the Networked Society, Oxford: Blackwell

[11] Beck, Ulrich (2000) The Brave New World of Work. Cambridge: Cambridge University Press