ראשי

שוויון בישראל

אנחנו באוטובוס בדרך לעילוט ואני מודה, אני קצת מפחד, לקחתי את האולר שלי ליתר ביטחון

• מאת: דויד סופר
  

מי שלא יודע עילוט זה כפר של ערבים מוסלמים. ואני ותנועת נוער שהגעתי איתה הולכים לדבר איתם. במסגרת של איזשהו שיח של ערבים ויהודים, על מה אני לא יודע.

הגענו אני רואה מולי אולם מלא אנשים. הרבה פרצופים ערבים שהאמת לא נראים לי "רעים" כל כך יחסית לאנשים מפחידים כמו שאני רואה בדרך כלל בטלוויזיה. אני מתיישב במקום היחיד שאני רואה בין נער ונערה ערבים.

הנער שיושב מימיני מחייך ואומר לי שלום, די מוזר לא?

פתאום, ממש בהפתעה, מתחיל איזשהו שיר מקפיץ כולם קופצים והולכים לרקוד.

הדבר האחרון שחשבתי, זה שאני אצטרף לריקוד. אבל מישהו מושך אותי מהצד ואני מוצא את עצמי בתוך מעגל עם כל מיני אנשים יהודים וערבים, כולם רוקדים ביחד וזה מזכיר לי את הריקודים שיש במשפחה שלנו.

הסתיים הריקוד (אחר כך הבנתי שקוראים לו דבקה), ואנחנו חוזרים לשבת בשולחן שהצורה שלו היא עגולה, יש לנו מנחה בשולחן והיא מציגה את עצמה ואומרת שכל אחד צריך לדבר עם בן זוג שלידו.

אני מתחיל לדבר עם הנער שיושב לידי, קוראים לו אסריאן הוא גבוה ודי שרירי ומהשיחה אני מגלה שיש לנו הרבה במשותף: שנינו בני 15, לומדים בכיתה י', גרועים במתמטיקה, משחקים כדורגל ואפילו אוהבים את אותו הזמר מוזר, לא חשבתי שאנחנו כאלה דומים.

המנחה מבקשת שנחזור לשיחה ומעלה שאלה ראשונה:"אילו ערכים היית רוצה שיהיו בישראל?"

כמעט כל האנשים, יהודים וערבים פשוט אחד אחרי השני אומרים שוויון, אחדות, אפילו היה שם ילד קטן שאמר: "אהבה של כולם". פתאום מתחילה שוב המוזיקה המקפיצה, כולם רוקדים והפעם אני מצטרף, איך אפשר לא?

האירוע מסתיים, אני מחליף חוויות עם החברים שלי שישבו בשולחנות אחרים. ומתברר שהשולחן שלי לא יוצא דופן, אלא בכל השולחנות גם דיברו ככה.

אז בסוף, מכל האירוע הזה יצאתי עם הבנה שאנחנו יכולים, וזה אפשרי, לחיות ביחד.