ראשי

דור הבייבי-בום הישראלי יוצא לגמלאות

"חשבתם שהמונח דור הבייבי-בום מתייחס רק לדור שנולד בארה"ב בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה? טעיתם. גם בישראל יש בייבי-בום, והדגש הוא על "יש", ולא על "היה". שכן דור הבייבי-בום הישראלי נולד החל ב-1947, ולא פסק מאז.

היחס בין מספר העובדים למספר הגמלאים קריטי למערכות פנסיה בין-דוריות - מערכות שמתבססות על כך שהדור הצעיר משלם מסים כדי לממן את הפנסיה של המבוגרים. מערכת הפנסיה הבין-דורית הבולטת של ישראל היא קצבאות הזיקנה של הביטוח הלאומי.

כל זמן שדור הבייבי-בום הישראלי עבד, הביטוח הלאומי של מדינת ישראל היה יציב ואיתן. היו הרבה יותר עובדים שהפרישו כספים לביטוח הלאומי מאשר גמלאים שצרכו תשלומי קצבאות זיקנה. אלא שהיציבות הזאת התערערה החל ב-2010. זאת השנה שבה ילידי 1947 החלו לצאת לגמלאות - משמע, קפיצת המדרגה בילודה הישראלית הגיעה לשלב הפרישה".

תנועת ערבות: תרבות ה-"מחר כך", מכירים את המטריצה הזו, בה ניתן למקם כל סיטואציה באחת מ-4 מצבים, על שני צירים מצטלבים: חשוב/לא חשוב ו- דחוף/לא דחוף. ארבעת המצבים המתקבלים הם:

א. חשוב ודחוף – אלו מטבע הדברים המצבים בהם אנו מטפלים, בצדק, קודם.
ב. לא חשוב אבל דחוף – אין ברירה, אם חסר לך גפרור כדי להדליק את המנגל, אתה תרוץ לקנות אותו.
ג. לא חשוב לא דחוף – אלו שודדי הזמן אליהם התמכרנו, הטרדות שאנו מתמסרים להן בקלות.
ד. לא דחוף אבל חשוב – זה הרביע הבעייתי מבחינתנו. העוסק בתכנון טווח ארוך, בחשיבה מערכתית וארוכת טווח. יום אחד נגיע לזה, כך אנו משלים את עצמנו. תרבות ה"מחר כך" ( על משקל אחר כך).

קישור למאמר המקורי