?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

תנועת הערבות לאיחוד העם

תנועת הערבות לאיחוד העם

"תנועת הערבות לאיחוד העם" היא תנועה חינוכית-חברתית, א-פוליטית, שהציבה לה למטרה להעלות את ערך הערבות ההדדית למרכז השיח הציבורי בחברה הישראלית. אנו סוברים כי רק בדרך זו נצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים בפניהם אנו ניצבים כחברה

אודות התנועה
Frontpage Slideshow | Copyright © 2006-2011 JoomlaWorks Ltd.

ראשי

חינוך מבוגרים גרסת 2012

16 new

המעבר לפסים של דאגה הדדית זה הדבר הכי דחוף בחיים שלנו

  • מאת: משה אדמוני

"ערב טוב, אני זקוק לשני מתנדבים", כך התחלתי את המפגש השני בקורס שאני מעביר למורים ואנשי חינוך במרכז הארץ. ניגשו אלי גבר ואישה בסביבות גיל 40. "תודה. ראשית, קודו בבקשה קידה זה לזו". הם קדו בכל הרצינות, כמו יפנים אמיתיים.

"המשימה שלכם פשוטה: עליכם לדרוך כמה שיותר מהר זה על רגלו של זו. מובן? קדימה, התחילו!" קראתי והכיתי בעוצמה בגונג.

שני המשתתפים החלו בריקוד אירי פרוע, כשהם מניפים את רגליהם אל על במטרה לדרוך בכל הכוח על רגלו של האחר. הקהל שנחלק לשניים עודד את הנצים במלוא המרץ. חולפת דקה, ושני המתמודדים לא מצליחים להשלים את המשימה. "קדימה, חבר'ה, מה קורה?" דרבנתי. שני המשתתפים החליטו להסיר את הכפפות, לפתו זה את זו והריקוד הפך להיאבקות קלאסית. הקהל המשולהב כבר עמד על הרגליים.

"מה איתם?" שאלתי את הקהל, "למה הם לא מצליחים?".

חברה מהקהל צעקה פתאום: "אסתר, פשוט תדרכי לו על הרגל ותני לו לדרוך לך על הרגל השנייה, ושלום על ישראל".

המשתתפים הביטו זה בזה בחשדנות. בתום התמהמהות קלה, שמו בעדינות רגל על רגל ועוד רגל על רגל, ו – גונג – המשחק נגמר.

"מה ראינו כאן?" שאלתי בפתח הדיון המרתק שהתפתח אחרי המשחק. "למה לקח כל כך הרבה זמן להצליח במשימה כה פשוטה?"

שני המשתתפים התוודו שהתנפץ להם איזה מיתוס שהיה להם על עצמם. "מדהים עד כמה קשה לראות גישה ופתרון אחרים חוץ מתחרותיות, ואם צריך, אפילו לנקוט באלימות".

"לצערי, זה נכון", השבתי, "הדפוס הטבעי שלנו הוא לחשוב קודם על טובתי, גם אם זה על חשבון אחרים".

ההתנגדות מצידם לא איחרה לבוא: "אבל כולם ככה", קרא מורה צעיר. חבריו הצטרפו עם דוגמאות מהחיים: התוקפנות בכבישים, הדחיפות בתורים, ההרגשה הלא נעימה שמתלווה לביקור אצל המוסכניק או במעבדת המחשבים, תחושת ה"אדם לאדם זאב" ועוד ועוד.

התקדמתי איתם בדיון. "הריקוד הפרוע שראינו מתרחש בכל הרמות בחברה הישראלית, במוסדות המדינה ואפילו בכלכלה העולמית. כל עוד נמשיך לחשוב על איך להצליח בכל מחיר, גם אם זה על חשבון האחר, לא נצא מהמשבר".

"אבל למה זה קורה?" אתגרתי אותם. כצפוי, כל המשתתפים ענו במקהלה: "חינוך". כמה מורים סיפרו איך הם מנציחים בתלמידים את צורת המחשבה הזו, "אנחנו גדלנו כך, ואיננו יכולים לחשוב אחרת".
"נכון", השבתי, "אבל נדרש לנו שינוי בחינוך לא רק בקרב הילדים... הסביבה מדרבנת אותנו להצטיין בכל מחיר, כי אחרת לא יעריכו אותנו. תחשבו על הפרסומות, על משחקי המחשב, על כל סדרות הריאליטי שבהן מראים לנו איך אחד אוכל את השני, והאגואיסט הגדול ביותר מנצח. אנחנו מוקפים בסביבה שקבעה שככה זה צריך להיות".

"אבל האם זה באמת חייב להיות ככה?" הקשיתי, "למה כל אלטרנטיבה שקשורה להדדיות ולאיחוד נשמעת מיד כמו פנטזיה של יפי נפש, ונפסלת בחצי חיוך עקום?".

"כי חינכו אותנו שהצלחה מושגת על חשבון אחרים", הם השיבו.

"אז את מי צריך לחנך קודם? אותנו או את הילדים?" שאלתי.

היתה הסכמה על כך שאנחנו חייבים לעבור עוד כמה חוויות והבחנות מהסוג הזה, עד שנרגיש שחייבים משהו אחר. עידית, אשת חינוך ותיקה, קמה ואמרה שחייבים להעביר חוק חינוך חובה גם למבוגרים. "ממש כך", הסכימה בתקיפות אסתר, שהשתתפה במשחק, "צריך להושיב את כולנו על ספסל הלימודים, וללמד אותנו איך לחיות כאן יחד כשותפים בחברה אחת, אחרת נקרוס...".

התיישבתי על הכיסא ופשוט הסתכלתי עליהם. האמת, התרגשתי. השיעור תם מזמן, אבל הקבוצה צללה לדיון ער על אחריות הדדית ועל סולידריות חברתית. על כך שהמעבר לפסים של דאגה הדדית זה הדבר הכי דחוף בחיים שלנו. זה היה המסר המרכזי של הקורס שהעברתי, אבל כשראיתי אנשים משתנים אל מול עיני, הבנתי פתאום עד כמה שינוי כזה הוא הכרחי... ואפשרי. זה אולי הדבר היחיד שיכול להציל את החברה שלנו. חניכי הקורס הפכו בן יום לסוכני שינוי בסביבה שלהם. לא היה לי ספק שהם ידביקו עוד ועוד חברים בצורך בבניית חברה המבוססת על ערבות הדדית.

  • משה אדמוני הוא מנהל תוכן חינוך ב"תנועת הערבות"

מאמר זה לקוח מתוך "עיתון הערבות". לקריאת העיתון המלא לחצו כאן