?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

התוכנית מספקת עולם עשיר של תוכן ישראלי מרתק בתחומי התרבות והחברה. לצד הקניית הידע החיוני הנותן לעולים מענה לשאלות המטרידות אותם ומלווה אותם בתקופת ההסתגלות.  

לפרטים
תנועת הערבות לאיחוד העם

תנועת הערבות לאיחוד העם

"תנועת הערבות לאיחוד העם" היא תנועה חינוכית-חברתית, א-פוליטית, שהציבה לה למטרה להעלות את ערך הערבות ההדדית למרכז השיח הציבורי בחברה הישראלית. אנו סוברים כי רק בדרך זו נצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים בפניהם אנו ניצבים כחברה

אודות התנועה
תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

עולמות התוכן והכלים הנרכשים בתוכנית ממשיכים ללוות את האסירים מעבר לתקופת שהותם בכלא, ומשפיעים לטובה על סיכויי השתלבותם בחברה הישראלית.

לפרטים
התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

תקופת הקורונה הציפה אל מול עינינו עד כמה בעיית הקשישים הגלמודים חריפה, מהווה הפסד חברתי קשה ומצריכה פתרון חברתי עמוק ומיידי.

לפרטים
Frontpage Slideshow | Copyright © 2006-2011 JoomlaWorks Ltd.

ראשי

עצמאי בשטח

אוריין בן 4 מרגיש גדול ומכריז על עצמאות. ומה עם המדינה שלנו בת ה-67? אפשר להכריז על עצמאות או שהלכנו לאיבוד בדרך?

  • מאת: טניה בר, מנהלת שיווק השקעות ובעלת תואר שני במנהל עסקים

shutterstock 4555182721

יום העצמאות הוא חג מאוד אהוב במשפחתי. אווירת השמחה, האורות הצבעוניים, פגישה עם המון חברים גורמים ליום הזה להיות ומרגש במיוחד. אחרי תקרית לא נעימה שקרתה לנו לפני כמה שנים, ראינו היבט נוסף של החג שהפך אותו להרבה יותר מרגש.

כמו כל שנה, יצאנו לרחבה העירונית הלבושה אורות צבעוניים, דגלים ומלאה באנשי העיר.

שחר ונתי, רצו לא הרחק מאתנו, ואוריין הלך לידנו. כשהתקרבו לרחבה הומת אנשים אמרתי לו לתת לנו יד.

"לא", הוא אמר בנחישות, "אני כבר גדול, בן ארבע, ואני עצמאי, אני יכול ללכת לבד". אני ובעלי החלפנו מבטים מלאי גאווה והמשכנו ללכת. פתאום... בום מחריש אוזניים נשמע לידנו. היו אלו ילדים שפוצצו משהו. כשהרעש באוזניים פסק ונרגעתי, גיליתי שאני לבד. בעלי ואוריין לא היו איתי. הלב שלי החל לפעום בחוזקה.

את בעלי מצאתי במהרה, הוא רץ אחרי "הפושעים" הקטנים. "איפה אוריין?" שאלתי אותו, "איתך!" הוא ענה בביטחון. מרוב ההלם התיישבתי על האדמה "איבדתי את הבן שלי, איזו אימא אני?" חשבתי.

"מה את יושבת? קומי לחפש!", עברה בראשי מחשבה, והתחלתי להתרוצץ. עשיתי כמה סיבובים ברחבה, ללא תוצאה. בינתיים השמיים התמלאו באורות מדהימים של זיקוקים. מלווה באורות וקולות פיצוץ, רצתי לכיוון תחנת המשטרה הסמוכה למקום. התסריטים הגרועים ביותר עברו בראשי, הדמעות לא הפסיקו לזלוג לי מהעיניים.

בכוחות אחרונים כמו רוח רפאים התפרצתי לתחנה וצעקתי "איבדתי את הבן שלי". "אימא, אימא" שמעתי כאילו מעמקי האדמה את קולו של אוריין. הרגשתי את שפתיו הרטובות מנשקות אותי.

התברר שהוא נבהל מהרעש ורץ, עד שהבין שאיבד אותנו. כולם מסביב רקדו ושמחו והוא עמד שם בתוך כל השמחה הזו ובכה עד ששוטר שם לב אליו, הרגיע אותו ולקח אותו לתחנה. השוטר סיפר שהוא סירב לתת לו את יד ואמר, "אני גדול, אני עצמאי, אני יכול ללכת לבד!".

על עצמאות ובטחון

רגעים ספורים אחרי זה המשפחה הייתה שוב מאוחדת, בוכים ושמחים חזרנו הביתה. השכבתי את הבנים לישון ובעלי נכנס לחדר לתת נשיקות לילה טוב. אוריין חיבק אותו חזק חזק ואמר, "הייתי ילד רע היום, אבא?".

"למה אתה חושב ככה?", ענה בעלי.

"בגלל שלא רציתי לתת לכם יד ואמרתי שאני גדול ועצמאי", ענה אוריין.

"לא מותק, זה בסדר זה טוב", אמר בעלי בחיוך.

"טוב?" שאל אוריין בשמחה והתיישב על המיטה.

"אותו דבר אמרה גם המדינה שלנו", המשיך בעלי.

"אתה צוחק, אבא?", אמר נתי והתיישב גם הוא.

"אני לא צוחק. ביום העצמאות, שאנחנו חוגגים היום, המדינה הקטנה שלנו קמה ואמרה "אני עצמאית אני יכולה לבד", סיפר בעלי.

"מזמן, מזמן בישראל שלטו האנגלים, לא הייתה ממשלה יהודית, לא צבא של יהודים וגם לא שוטרים יהודים. כולם היו אנגלים. ואז היהודים אמרו, כמו אוריין "אנחנו יכולים לבד, והכרזנו על העצמאות של המדינה.
ביום של הכרזת העצמאות הבטחנו לעצמינו שיהיה לנו בטחון במדינה ושנדאג אחד לשני".

"כמו שאת ואבא דואגים לנו?", הביט אלי אוריין.

"נכון, מותק. במשפחה שכולם אוהבים ודואגים זה לזה אז אתה מרגיש שאתה לא צריך לדאוג לעצמך כי אתה מרגיש בטחון", אמרתי.

"אבל אימא", נכנס לשיחה שחר הבכור, "אני לא מרגיש בטחון בישראל, אפילו בבית ספר אני מפחד, שלא ירביצו לי". המילים שלו עוררו בי צער גדול.

"נכון יקר, אני מצטערת לשמוע. זו באמת תוצאה של האווירה האלימה במדינה. היא עוטפת אותנו דרך הטלוויזיה, והאינטרנט, מחנכת אותנו לדאוג לעצמינו ולא לאחרים".

"אז איך אתם חושבים נוכל להיות עצמאיים?" ניתב בעלי את השיחה לפסים יותר חיוביים.

"אני יודע", אמר נתי, "כמו שאנחנו עושים במשפחה – נחליט שהכי חשוב לנו, זה לדאוג אחד לשני".

"גם אני יודע", אמר שחר, "לפני שאני עושה משהו אני בודק אם זה לא יפגע במישהו עם זה יעזור לחבר בינינו או להפך".

"אהבתי", אמר אוריין לשחר וסימן לו לייק עם האצבע וכולם צחקו.

"אני מסכים איתכם" אמר בעלי "מקווה שנבנה כאן מדינה שבה כל אחד ירגיש שהוא כמו במשפחה חמה ואוהבת. תארו לעצמכם אם בכל מקום שהיינו באים אליו, היינו פוגשים אדם שמתייחס אלינו כאילו אנחנו קרובי משפחה שלו. כמה טוב זה יכול להיות..."

"ועכשיו לישון", אמרתי בחצי לחישה "מחר אנחנו קמים מוקדם לפיקניק עצמאות משפחתי ושמח. אז שיהיו לכולנו חלומות. לילה טוב".