ראשי

מכירת חיסול של תופעת הצריכה

מן העיתונות: "הגיע הזמן שנביט בעצמנו, כפרטים וכחברה, ונודה באמת המרה: אנחנו בזבזנים ללא היכר. אנחנו בורים בכל הנוגע לפיננסים ולצרכנות. אנחנו אגואיסטים ונרקיסיסטים."

יש להודות על האמת העצובה: הצריכה המוגזמת השתלטה לנו על הכיס והחיים. אנחנו מוכנים לישון ברחוב ולהחזיק במעקה בשביל להיות הראשונים שיאחזו ב"גביע הקודש" (הזמני כמובן) של הג'דג'טים, הפעם בדמותו של האייפון 5 ולא איכפת לנו שאנחנו ממש לא מבדילים בינו לבין קודמו האייפון S4, כפי שממחיש היטב סרטון ויראלי ביו-טיוב, שזכה ליותר מ-11 מיליון צפיות תוך שלושה ימים. בשביל האוהדים המושבעים "קהילתיות" זה כשמישהו מחזיק את המעקה עבורך כדי שתוכל ללכת הביתה להתקלח ואולי לישון גם איזו שעה, בלי להפסיד את מקומך בתור. מה שכן, ההיסטוריה (וההיסטריה) מלמדת שכשהדלתות יפתחו, אחוות הצרכנים תתפוגג ונקווה רק שלא נקרא בכותרות היום שלמחרת על צרכנים שנרמסו בשל נהירה אחרי מה שבסופו של יום היה ונשאר רק חפץ.

מה קרה לנו? איפה טעינו?

איך הזנחנו חיי קהילה ומשפחה והפכנו לאנשים שסוגדים לחפצים? וזאת כשאנחנו יודעים בוודאות שההתרגשות מהמוצר החדש תחלוף במהרה אבל תחושת הריקנות לעולם חוזרת.

למה שלא ננצל את תקופת החגים לא רק בשביל התקרבות לבני משפחה והנאה ממאכלים שאוכלים רק פעם בשנה, אלא גם ובעיקר, לחשבון נפש?

סל החג התייקר משמעותית, חל גם גידול משמעותי בעוני ומשפחות רבות ממעמד הביניים לוקות ב"חוסר ביטחון תזונתי". ביטוי אפור שמאחוריו מסתתרת המציאות השחורה של משפחות רבות בישראל, משכבת מעמד הביניים, שלא יודעות אם יהיה להן במה להאכיל את ילדיהן מחר או אפילו עכשיו, בזמן החגים.

לקח עשרות שנים ליצור מעמד ביניים חזק והיום לוקח רק 16 חודשים בממוצע להוריד משפחות מהכנסה של 18,000 ₪ בחודש לחיים על קצבאות זעומות ותלושי מזון. מעל לכל זה מרחפת שיטה כלכלית שמעטים מאד, אם בכלל, מרוצים ממנה.

אל תתבלבלו, אין כאן אשמים. הרי כולנו התחנכנו על צריכה מוגזמת, עד כדי כך שאין לנו בכלל קנה מידה מה באמת הכרחי עבורנו ומה זה "מותרות". לכן, אילו רק היינו מבינים את המחיר האדיר שהצריכה המוגזמת גובה מאיתנו, היינו יכולים בקלות להסתפק בהרבה פחות ולהיות מאושרים הרבה יותר, כיון שמעבר לצריכה ההכרחית, אושר אינו קשור לחשבון הבנק.

בצריכה הכרחית אין אנו מתכוונים לשינה על מזרון ואכילה של לחם, חמאה ומים. אנחנו מתכוונים לחיים נוחים, טובים, חיים נורמלים במאה ה-21, שכוללים דירה, רכב, פנסיה, חופשות משפחתיות ואופניים לילדים. לא פחות, אבל גם לא יותר.

את הפיצוי הרגשי שבהעדר חינוך טוב יותר אנחנו תולים בחפצים, שימקמו אותנו כמה שיותר גבוה בסולם ההערכה החברתית, נקבל מהחברה באופן בלתי אמצעי, על היותנו חלק אינטגרלי ממנה, על תרומתנו הבלתי ניתנת לתחליף לחיי הקהילה והמשפחה.

חכמים אמרו פעם: "מרבה נכסים, מרבה דאגה." אנחנו טועים לחשוב שתחושת הביטחון תבוא לנו מכסף או ממה שהוא קונה. תחושת הביטחון האמיתית תבוא מחברה שחרטה על דגלה את ערכי הערבות ההדדית. תארו לעצמכם איזו הקלה נחוש כולנו כשנסיר את השיריונות הכבדים שעטינו על עצמנו כדי לשרוד בסביבה כלכלית וחברתית שבה אדם לאדם זאב.

הביטחון והערכה האמיתיים לא באים כתוצאה מבעלות על חפצים, אלא ביטחון והערכה שמעניקה הסביבה, שבערבות הדדית, כל אדם יקבל בכמויות אינסופיות ששום הון שבעולם לא יוכל לקנות.

•  מאת: עו"ד דנה סרבי קובלסקי, LLM במשפט פיננסי,חברת הצוות הכלכלי במכללת "הערבות"

הביטחון והערכה האמיתיים לא באים כתוצאה מבעלות על חפצים, אלא ביטחון והערכה שמעניקה הסביבה. איך עושים זאת?

מוזמנים לערב פתוח חוויתי של מכללת "הערבות", טעימה מהקורס "משפחה בפלוס", לפרטים לחצו כאן