ראשי

כשהרצל בכה

• מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

תראו אותם, חבורה של ארבעה פראים מהדהדת בקולי קולות במסדרון הריק.
בדיחות גסות, קללות חבריות, צחוק משתלח,
נדמה שהם חוזרים משיעור במגמת קולנוע כי לאחד מהם יש מצלמת כתף ולשני מיקרופון ביד.

באמצע המסדרון, זה עם המיקרופון ביד שקוראים לו רועי נתקע ליד תמונה של חוזה המדינה שתלויה על הקיר. הוא מכוון את המיקרופון לעבר התמונה ושואל בדרמתיות:
"נו בלפור, מה יש לך להגיד על מצב המדינה? זה מה שרצית? את זה חַזִיתָ?"

אלי מתעוות מצחוק עצבני, "חתיכת אנאלפבית, זה לא בלפור, זה הרצל".
כולם מתגלגלים מצחוק על רועי, אבל הוא סופג את העלבון ואומר:
"שיהיה הרצל. נו הרצל, מה אתה אומר?"

סיוון, זה עם המצלמה, כבר פתח צמצם, מתעד.
אלי נכנס לתפקיד הרצל ועונה בקול עבה: "הכול בסדר, אנחנו שולטים במצב".

רועי מגביה את המיקרופון: "האם יש לך בכל זאת משהו להוסיף לצופים?"
אלי (בתפקיד הרצל): "שאימא שלך מרוקאית".

כולם מבליעים צחקוק, חוץ מרועי. בדיחות זה סבבה, אבל לא על חשבון אימא שלו. זה כבר מחוץ לחוק:
"מה הקשר אידיוט, איך הכנסת את אימא שלי לכאן?"

אלי כבר בקול הרגיל שלו מנסה לצאת מהמצב בכבוד: "מה, אימא שלך לא ממרוקו?"
רועי: "אז מה, למה אתה אומר את זה, יש לך משהו נגד מרוקאים?"
אלי: "כלום, חוץ מזה שכולכם עצבניים רצח ומתפוצץ לכם הוריד על כל שטות".
רועי: "ואתם פולנים סתומים, יודעים תמיד יותר מכולם, נכון?"

עוצרים ת'נשימה. איך הם נקלעו למצב הזה? כל אחד מתחיל להאשים את השני בלב. כולם סובלים מהרגע הזה ואף אחד לא יודע איך לצאת עכשיו מהפלונטר.
משפילים עיניים, מדשדשים ברגליים.

בדקה ועשרים וחמש שניות של הסרט, על הרצפה, ממש מתחת לתמונה של הרצל, מתגלה שלולית קטנה של מים.
הם מרימים את העיניים. אלו לא מים, אלו דמעות. הרצל בתמונה בוכה.

סיוון מכוון את המצלמה ביד רועדת.
הרצל שבתמונה לא מנגב את הדמעות, בין הטיפות הוא אומר:
"אם שאלתם, אענה. לא, זה לא מה שחזיתי, זה לא מה שראיתי, זה כלל לא דומה למה שקיוויתי.
תסתכלו על עצמכם, על עצמנו, חבורת אגואיסטים שהתאספה כאן מחוסר ברירה כי רדפו אותם, ולא מרצון, ומאז בעיקר מייצרים כאן הפרדה בין אנשים".

מוזר להתנצל לפני תמונה שמדברת אליהם כאילו הם עם שלם ולא חבורה קטנה עם איזה ריב שולי שנגלה, אבל הם כולם מתחילים להצטדק ביחד:
"זה לא תמיד ככה, בדרך כלל אנחנו בסדר".

הרצל מזועזע מההכחשה.
"לא הכול בסדר, מה שקרה לכם עכשיו זה לא סתם.
כל אחד מאיתנו כשלעצמו מוכשר "פצצה" (כך אתם אומרים כן?), אבל זו פצצה מתקתקת.
כי כל אחד לעצמו, ומזה אנחנו ניזונים. כל אחד נבנה על חורבן חברו. אלו לא מילים גבוהות כלל, זהו בדיוק נמרץ המצב.
אחד לשני בעיניים אתם אפילו לא מסוגלים להסתכל, אחרת השנאה יכולה להתפוצץ כמו שקרה עכשיו".
הם לא עונים.
הרצל מתחנן: "נו תסתכלו אחד לשני בעיניים כבר".

החבורה לא מעזה לאכזב שנית את חוזה המדינה. הם מסתכלים זה לזה בעיניים.
הם לא מגלים שם הזדהות וחום, הם מגלים ריחוק ובידול. האמת, יש שם איבה.

"תפסיק לצלם", הרצל בתמונה אומר לסיוון, "ממילא אף אחד לא יאמין לך" (זה היה בשתי דקות ושלושים ואחת שניות לסרט).
ואוף דה רקורד הוא אומר לחבורה:
"אתם רוצים לעשות את הסרט של החיים שלכם? תעשו סרט על איך הופכים שנאה לאהבה".

הם עונים כאחד: "אנחנו רק תלמידים, איך נסביר את מה שעברנו עכשיו בכמה שניות לצופים, זה כל כך לא הגיוני?"

"אין לזה הסבר רציונאלי, תסבירו דרך הרגש. מי שלא מוכן להקשיב לא ישמע, מי שכן מוכן ישמע. אם תרצו, אין זו אגדה".