ראשי

מכתבו של נח בק – נער בן 15 מוילנא

תמיד חשבתי שהקשר שלי לשואה הוא די קלוש. משפחתי היא מעדות המזרח שלא חוו את השואה על בשרם. ומרבית המידע לגבי הימים ההם, הגיע אלי בעיקר מתוכניות דוקו של יום השואה, סרטים והספרים שלמדו אותנו בביה"ס.  אבל ארוחת בוקר משפחתית חשפה בפני עד כמה הדבר הזה קשור לכולנו, מדבר מגרוננו, ומשפיע על חיינו גם בימים האלה, בזמן הזה.

• מאת: שלי פרץ

כל משפחתה של גיסי (בעלה של אחותי) חוו את השואה בצורה זו ו אחרת. מיותר לומר שההשלכות של זה, גם אם אינן נראות לעין, ממשיכות גם לדורנו זה.

ככה בעודי משוחחת איתם על ההרגשה הזו, הרחוקה מן השואה, שדי מקשה עלי לכתוב משהו אישי לכבוד היום הנורא הזה, סבתא אסתר (אמו של גיסי) התחילה לשפוך סיפורים מצמררים מהלב. ואז היא פתאום סיכמה: מה אני מדברת יותר מידי? יש לי מכתב שנכתב על ידי קרוב משפחה בעודו בן 15. בימים שבהם היה בוילנה ועוד האמין שיצליח לעלות ארצה. במכתב זה כמו ברבים אחרים, הוא ביקש עזרה לעלות לארץ, אבל עוד לפני שהספיק לממש את החלום – הוצא להורג על ידי הנאצים.

כך התגלגל לידי מכתב מצמרר של נער בן 15 שחי בוילנה ולמרות הזוועות שראה, נותר אופטימי וביקש לחיות בשלום בארצנו. השורה האחרונה של הכתוב מספרת, שהוא וכל משפחתו נספו בשואה. כך פתאום, בלי שהתכוונתי, הפכתי לשותפה מלאה לתחושות ורגשות שלא הכרתי, ובין לבין הכתבות הרבות מספור שבהן אני נתקלת יום יום ברשת, אלה המבשרות על האנטישמיות הגואה באירופה, וברשתות החברתיות, לרגע נחרדתי:  איך נדע שאנחנו לא שוב עומדים בסכנה? איך נדע מהי התרופה לאנטישמיות ומי הוא האדון לגורלנו?

וילנה 19.12.1939

דודי ודודתי היקרים

את מכתבכם קבלנו לפני כמה ימים. כפי שאנו רואים את מכתבינו הראשון לא קבלתם. מכתבך הביא לנו הנאה גדולה. ואמי כשקוראת את כתב ידך אז היא יכולה לקרוא דבר אחד עשר פעמים. אתה שואל מה שלומנו ומה שלום כל משפחתך בוילנה, אני יודע שהשאלה הזו נוגעת אותך מאוד. תודה לאל אנחנו כולם בריאים.

קשה לכתוב מה שאנו עברנו. תודה לאל אנחנו כולנו יחד, שום איש ממשפחתנו לא נקח לצוא (צבא), זאת אומרת לא רק ממשפחתנו גופה אלה (אלא) גם ממשפחת האם גם כן. באו אלינו זמנים ראים (רעים), אבל יש תקוה שתחת שלטון הלטאים נעמוד עוד על רגלנו כמו שעמדנו לפני המלחמה.

כשאני נזכר מה אני נער בן 15 עברתי וראיתי, אז אני חושב שאני לא נער בן 15, אלה (אלא) איש בן 60. אתה קראת באיתונים (עיתונים) מה עשו מפולניה, כשאני כותב את זה אני נזכר את כל האוירונים הגרמנים הרועשים על ערינו, וזורקים פצצות וכל היריעות (יריות). אנחנו בשעת זרקת הפצצות האנו (היינו) במשך ימים ולילות יושבים במרתף, אולי אתה זוכר את המרתף הישן והעלוב אשר בחצרנו בשער. משך זמן קצר אנחנו האנו (היינו) תחת שלש שלטונות. אצל הפולינים, אחר כך חודש אצל הרוסים ועכשיו תחת שלטון הלטאים (הליטאים).

אני יכול למסור לך ברחת (ברכת) שלום מאחותך בלומה ומשפחתה. הם גרים חצר לפני חצרנו במספר 22 ואנחנו גרים במספר 24. הם באים אלינו כמה פעמים ביום ואנחנו באים אילם (אליהם). אני יכול למסור לך ברחת (ברכת) שלום מאחותך חיה ומשפחתה. אותם אנחנו לא רואים לאתים (לעיתים) קרובות, כי הם גרים רחוק מאתנו. האח שלך לאזר מרגיש את עצמו לא טוב, מהתחלת הקיץ. הוא כבר לא איה (יהיה) כמו שהיה. אליו (עליו) השפיע (השפיעה) רע מאוד התקופה האחרונה ועכשיו הוא חולה מעוד (מאוד). אני יכול למסור לך ברחת (ברכת) שלום מחברך הישן שעכשיו היה בלטא (בליטא) ועכשיו בהלולנה (לוילנה) יצחק קרבצקי מגלגן ומחברך משה קינקולקו גם כן מלטביה.

מה שלומכם ומה שלם (שלום) הנער הנחמד שראיתי את תמונתו (שוקה גוסרסקי - ד.ג.) ומה שלם (שלום) של הנערות היפות אביבה ורינה?

דוד, אם תראה את דודי בק מסור לא (לו) דרשת (דרישת) שלום חמה מכל משפחתנו. כתוב לנו מה שלמו (שלומו) ומה שלום משפחתו ושאל אותו מדוע הוא לא כותב. אתה כתבתה (כתבת) שאצלכם גם כן תקופות לא כל כך טובות, וזה נעשה רק דרך המלחמה. אבל אני מאמין שיבואו עוד זמנים יותר טובים בעד ממלכתנו, וארצנו הישנה, והקדושה, ארץ ישראל. אתה יודע, אף על פי שעכשיו מלחמה סוררת (שוררת) בעולם אני לא עזבתי את מחשבתי לעלות לארץ ישראל. אני חושב לעלות לארץ ישראל בעזרתך דודי היקר. לא רק אני יחיד חושב לעלות לארץ ישראל, אלה (אלא) מאות אלפים בחורים באו לולנה (וילנה) מכל קצוה (קצוי) פולים אם (עם) רעיון לעלות ולבנות את ארצנו. באחרונה אני מבקש אותך כתוב מכתבים לאטים (לעיתים) קרובים כי כל מכתב מביא לאמי הנעה (הנאה) גדולה. ברחת (ברכת) שלום מכל משפחתי, מסניה, שמואל, נח, גטה, אציה, למשפחתכם דוד, רבה (רבקה), אביבה, רינה ויהושע.

נח בק

המכתב נכתב לדוד גוסרסקי שגר בת"א באותה תקופה. המשפחה כולה הוצאה להורג בפונאר שבליטא.