ראשי

אמא אחת – שני צדדים

הכל התחיל בבדיחה. ישבתי בסוף היום עם חברה לכוס קפה. צחקנו על זה שאם היו מצלמים אותנו במשך היום כולו ואז מראים את זה בהילוך מהיר, היו רואים אישה שרצה במהירות ממקום למקום ואוספת דברים. בזמן שהיא במקום אחד, מתבלגן מקום שני, כשהיא עוברת לסדר במקום השני, מתבלגן השלישי... בקיצור, רודפת אחרי הסדר שאיכשהו תמיד מתבלגן. אה.. שכחתי לציין, לכל אחת מאתנו יש ארבעה ילדים

• מאת: אפרת נבון

למטבע הזה יש שני צדדים. יש את הצד מחנך, הצודק, או שמא עליי לומר, "הצדקני". הוא טוען שיש לפתח בילדים רגש אחריות בכך שיש לחייב אותם לסדר אחריהם. זה כמובן דורש יצירתיות על בכדי להניע אותם לפעולה, ולא לעשות זאת בצעקות ואיומים (על ראש הגנב בוער הכובע...)

ויש את הצד האימהי, הרך, המקבל, הסבלני. את הצד הזה מניע הרצון לבנות עבור הילדים סביבה תומכת ומלאה באהבה, שבאופן ישיר דורשת מעט מאוד, אבל באופן עקיף מבהירה בהתמדה איך צריך לנהוג. איך? פשוט בדוגמה אישית, בלי יותר מידי מילים. לעניינינו זה אומר, שבשלב עתידי כלשהו (שכרגע אין הבטחה שיגיע), הילדים יתחילו לסדר אחריהם מתוך רצונם החופשי, כי כך ראו שעושים בבית. עד אז אני אהיה אותה האימא מהוידאו שתיארתי בהתחלה.

אני כבר מתחבטת המון זמן בשאלה, לאיזה צד של המטבע אני שייכת, או נכון יותר לומר, רוצה להשתייך. מצד אחד, אחרי ארבעה ילדים, אני יודעת שהדרך המוצלחת יותר היא האימהית. אין דבר שעובד טוב יותר מלראות דוגמה ולחקות. לא במקרה למידה על ידי חיקוי באה לנו מהטבע. אבל מצד שני, לאורך שלושים ושש שנותיי, שמעתי השכם וערב, ש: "ילד חייב לדעת מה חובה עליו לעשות, ויפה שעה אחת קודם", אפילו במחיר של תסכול.

להיות צודקת או חכמה?

פתאום שמתי לב שלגישה הצדקנית יש השפעה הרבה יותר גדולה על חיי מכפי שחשבתי. לדוגמה, הלכתי לסופר. ביציאה עמד איש צעיר, בלוי, וביקש נדבה. אותי לימדו, על פי הגישה הצדקנית, שלא הנדבה שלי תעזור למסכן המבקש אותה, אלא להיפך, היא תמנע ממנו לקחת את עצמו בידיים, ולחפש עבודה נורמלית. וגם לכי תדעי, אולי הוא מסומם, מסוכן, משוגע. עדיף להתרחק.

אבל כשהגעתי לאוטו, הכנסתי את הדברים והתיישבתי בכיסא הנהג, ממקומי הבטוח מאחורי ההגה (והדלתות הנעולות) הבטתי בו. ראיתי ילד קטן, שבסך הכל מחפש יחס. מקבץ פירורי חיבה. ואני התנערתי ממנו כמו מזבוב, ועוד באיזה תירוצים. פתאום זה כאב לי. עליו. עלי. על הילדים שלי. עלינו. כולנו. למה הגענו לזה? אנחנו בטוחים שלהיות צודק זה הדבר הכי חשוב, ולא שמים לב מה המחיר של הצדקנות הזו.

הדרך היא התוצאה

הילדים שלי לימדו אותי שיעור חשוב על בלאגן ועל החיים. לכל מטבע יש שני צדדים. באחד אתה צודק, ובשני אתה חכם. כשאנחנו רוצים להיות צודקים, אנחנו בטוחים בתוצאה הנראית לנו רצויה, ומונעים מהתועלת העתידית שאנחנו חושבים שהיא תביא לנו. נו, אז בדרך צעקנו, איימנו, התעלמנו, אז מה?! הכל למען המטרה.

אבל לנהוג בחכמה זה להבין שהדרך היא התוצאה. ושאם נצליח בעזרת אהבה ויחס טוב לתת דוגמה של התמודדות נכונה עם כל אתגר ואתגר לאורך הדרך, נראה שאולי יצאו לנו ילדים בלגניסטים, אבל לפחות הם יחיו את ההבנה שיחס טוב, חם ואוהב בין אנשים הוא הדבר החשוב ביותר.

אז אם עדיין לא ברור, בין השורות, לאיזה צד אני רוצה להשתייך, זה בגלל שאני בעצמי לא בטוחה שתמיד יש תשובה אחת נכונה. אני אימא, לפעמים צודקת ולפעמים חכמה. אבל תמיד יודעת, בתוכי בפנים, שיש רק דרך אחת שעובדת - על כל הפשעים תכסה אהבה.