תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

התוכנית מספקת עולם עשיר של תוכן ישראלי מרתק בתחומי התרבות והחברה. לצד הקניית הידע החיוני הנותן לעולים מענה לשאלות המטרידות אותם ומלווה אותם בתקופת ההסתגלות.  

לפרטים
תנועת הערבות לאיחוד העם

תנועת הערבות לאיחוד העם

"תנועת הערבות לאיחוד העם" היא תנועה חינוכית-חברתית, א-פוליטית, שהציבה לה למטרה להעלות את ערך הערבות ההדדית למרכז השיח הציבורי בחברה הישראלית. אנו סוברים כי רק בדרך זו נצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים בפניהם אנו ניצבים כחברה

אודות התנועה
תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

עולמות התוכן והכלים הנרכשים בתוכנית ממשיכים ללוות את האסירים מעבר לתקופת שהותם בכלא, ומשפיעים לטובה על סיכויי השתלבותם בחברה הישראלית.

לפרטים
התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

תקופת הקורונה הציפה אל מול עינינו עד כמה בעיית הקשישים הגלמודים חריפה, מהווה הפסד חברתי קשה ומצריכה פתרון חברתי עמוק ומיידי.

לפרטים
Frontpage Slideshow | Copyright © 2006-2011 JoomlaWorks Ltd.
שגיאה
  • JUser: :_load: Unable to load user with ID: 53

ראשי

עושר=אושר?

לא בכסף טמון המפתח לאושר, אלא בקשר של ערבות הדדית בינינו

חקר האושר

האימרה הידועה "כסף לא קונה אושר", מקבלת אישוש במחקרים רבים בתחומי הכלכלה ופסיכולוגיה. המחקרים מראים שלמרות שרמת החיים החומרית במדינות המתועשות עולה בעשורים האחרונים, רמת האושר אינה נמצאת במתאם עימה. פריצת הדרך במחקר ארעה בשנת 1974, במחקרו של הכלכלן ריצ'רד איסטרלין, שמצא שמעבר לרמת הכנסה מספקת, העונה על הצרכים הבסיסיים, תוספת הכנסה אינה משפרת את רמת האושר. אף שנמצא מתאם גבוה בין ההכנסה לבין האושר האישי בתוך המדינות, נראה כי אין קשר בין השניים כשהם נמדדים לאורך זמן, או בין מדינות שונות. איסטרלין טען שהאושר האישי אינו תלוי בהכנסה המוחלטת, אלא היחסית, כלומר, שתחושת האומללות שאנשים חשים לא נובעת מהיותם עניים, אלא מהיותם בתחתית הסולם המסוים שבו הם נמצאים, או תופסים את עצמם כשייכים לו. תופעה זו סותרת את הנחת היסוד של הכלכלה, בדבר השפעתה של הצריכה על תועלת הפרט וזכתה לכינוי "פרדוקס איסטרלין"[1]. פרדוקס זה הפך פופולרי בעיקר בקרב חוקרים אירופאים, שסבורים כי כלכלת השוק החופשי המתמקדת בצמיחה פועלת בנתיב שגוי.

ההכנסה עולה, האושר לא

Osher Graph

חלק מהכלכלנים המובילים החלו לפקפק במשוואה לפיה ההצלחה של משק כלכלי נמדדת בצמיחת התוצר הלאומי הגולמי ובפרמטרים הנגזרים ממנה. אחד החוקרים, ניק מרקס, טען בראיון לעיתון כלכלי שהמצב היום מהווה פרדוקס, "זה פשוט לא שפוי, שאנחנו מודדים קידמה ושיפור בכלים שלא בודקים את הדברים שהופכים את החיים לראויים לחיות. בעולם שבו אנחנו חיים, קידמה נמדדת באינדיקאטורים כלכליים ואנחנו כל הזמן מקבלים את המסר שאם מדדים כגון התל"ג או מדדים בורסאיים יעלו אז גם החיים שלנו ישתפרו, יהיה לנו יותר. אלא שבעצם יש לנו כבר די והותר, לפחות בעולם המערבי, וזה גם מה שגורם לרבים מאיתנו לחשוב זה זמן רב שהמדדים הללו כבר אינם רלבנטיים, ואינם נוגעים לרמת הרווחה האמיתית בה אנו מעוניינים".

המשבר הכלכלי כהזדמנות לבחינת הפרדיגמה הכלכלית

חקר האושר הופך רלוונטי במיוחד בימים אלו של משבר כלכלי עולמי. המשוואה אושר=עושר עומדת בבסיס השיטות הכלכליות הקיימות ומכתיבה במידה רבה את אורח חיינו ואת איכותם; את היחסים בין אדם לזולתו ובין האזרח למדינתו ובמידה רבה גם את אופייה של המערכת הבינלאומית כולה.

למרות שאינה רשומה באופן מפורש בספרי המיקרו והמאקרו, כל סטודנט שנה א' לכלכלה מבין שמשמעות הביטוי הכלכלי "מקסימיזציה של תועלת תחת מגבלת תקציב קיימת", שקולה לרמת האושר והסיפוק המקסימליים, שניתן להשיג עם כמות כסף נתונה.

המשבר הנוכחי הוא הזדמנות לבחון מחדש, האם השיטה הכלכלית ומערכות החיים הקיימות, באמת משיגות את מטרתן ומקנות לאדם אושר.

החלום האמריקאי במבחן המציאות

המטרה הרווחת בחברה המערבית היא הגשמת "החלום האמריקאי". החברה שבה אנו גדלים מחנכת אותנו, שאם נלמד טוב, נתקבל לעבודה טובה שתאפשר לנו לגדל משפחה בבית בבעלותנו, עם שתי מכוניות בחנייה ותוכנית חיסכון נאה, נהיה מאושרים. באותו חלום אמריקאי, "הכול אפשרי", והמהגר חסר הכול יכול להפוך לטייקון, או לנשיא. החלום האמריקאי הוא שמחזיק ומאפשר את הפירמידה הכלכלית האמריקאית, הממוקמת במקום הראשון בעולם בחוסר השוויוניות ובפערים הכלכליים והחברתיים. התקווה הזאת משאירה עשרות מיליוני אמריקאים מחוץ למעגל העבודה, שירותי הבריאות והרווחה ומנציחה את אי השוויון החברתי-כלכלי. מיעוט קטן, מצליח להגשים את החלום האמריקאי. חלק, נדחקים לשולי החברה ומתקיימים בעוני. הרוב – עובדים קשה מאוד, מקריבים הרבה למען הגשמתו של החלום האמריקאי, חיים בתקווה ובסוג של "עבדות מודרנית" בדרך לאושר ולעושר המובטחים. מיעוט מתוכם מודע היטב למצבו. מרביתם עיוורים ופשוט ממשיכים מכח האינרציה, או בשל מוסכמות חברתיות וחינוך. בכל מקרה, ברור כי הקשר בין אושר לעושר, מורכב הרבה יותר משנחזה תחילה.

אם כן, מדוע גם מי שמצליח להגשים את התקווה הזו, לא הופך למאושר יותר?

אושר הוא מושג מורכב, לא מדע מדויק

ד"ר טל בן שחר, מומחה לפסיכולוגיה חיובית, טוען, שהגורם המשמעותי ביותר לתחושות השליליות הוא פנימי, כלומר "סכמת אושר" מוטעית והיא שגורמת לתסכול מתמשך. בראיון אישי לעיתון "כלכליסט" הוא אומר, "פעמים רבות דווקא אנשים מצליחים חווים רמות גבוהות יותר של דיכאון או של חוסר סיפוק. הסיבה המרכזית לכך היא שהסכמה שפועלת אצל רבים מאיתנו גורמת לנו לחשוב שכאשר יהיה לנו משהו – העלאה במשכורת, למשל, רכב חדש או דירה חדשה – אז נהיה מאושרים. כך אנחנו חיים בתחושה שיש לנו למה לצפות. הבעיה היא שכשאנחנו משיגים את היעד שהצבנו, תחושת הסיפוק והשמחה שאנו מפיקים היא זמנית ומתפוגגת מהר מאוד. אנחנו חווים עלייה ברמת האושר, אבל מהר מאוד חוזרים למקום שהיינו בו לפני שהשגנו את מה שרצינו, רק שעכשיו אנחנו מאוכזבים ולפעמים אבודים. סכמת האושר הזו מוטעית מיסודה, ובאופן פרדוקסלי מובילה אותנו להיות הרבה פחות מאושרים, דווקא כשאנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים".

החינוך והשפעות סביבתיות וחברתיות מעצבים בנו את האמונה שזו עובדה שכסף קונה אושר. אקסיומה זו מעודדת תחרות חסרת רסן ואינדיווידואליזם, יוצרת פערים חברתיים מהותיים ומונעת כל אפשרות להגיע לצדק חברתי וללכידות חברתית גבוהה.

הדשא של השכן ירוק יותר

סיבה נוספת לחוסר ההתאמה בין הכנסה לאושר, היא נטייתו של האדם למדוד את עצמו כלפי האחרים. לאדם לא חשוב מה יש לו וכמה יהיה לו, הוא מודד את זה לפי ההרגשה שלו כלפי הסביבה. אנחנו בני הרגשה, ולכן לא יכולים למדוד את עצמנו בצורה אחרת. דוגמאות רבות מתחום הכלכלה ההתנהגותית מראות, שבני אדם מתנהגים בצורה לא רציונאלית, כאשר הם משווים את עצמם לאחרים. מחקר שערכו הכלכלנים סולניק והמנוואי מאוניברסיטת הרווארד (1998)[2] מצא, כי אנשים מוכנים לוותר על עד מחצית מהכנסתם בתמורה למעמד יחסי גבוה יותר. במילים אחרות, אדם יעדיף להרוויח 10,000 ש"ח בעוד האחרים בסביבתו הקרובה מרוויחים 5,000 ש"ח מאשר להרוויח 20,000 ש"ח בעוד האחרים מרוויחים 30,000 ש"ח.

בעשור האחרון הפך חקר האושר לתחום אקדמי משגשג ומרתק. ההפתעה הייתה הצטרפותם של הכלכלנים, אשר ידועים בסלידה מחקירת משתנים סובייקטיביים, כמו רגשות האדם ותכונותיו. תחום זה מקשר ביניהם ובין הפסיכולוגים. על אף השונות באופן החקירה ובדרכי המדידה, בין שתי הדיסציפלינות ישנה הסכמה רחבה שמדובר בתחום מחקר משמעותי ובעל השלכות רבות לפרט ולחברה.

מרבה נכסים, מרבה דאגה

סליחה על הקלישאה, אך יש כבר מחקרים רבים שתומכים בה. מחקרים שעסקו בנושא הביטחון הכלכלי, בדקו את המוסכמה, לפיה לאדם עם הכנסה גבוהה יש פחות דאגות בהשוואה לאדם ש"בקושי גומר את החודש". האומנם?

מתברר, שגם הנחה זו אינה גורפת, כמו רבות אחרות בתחום חקר האושר. במחקר שנערך באוניברסיטת פרינסטון ע"י ד"ר טליה מירון שץ,[3] נבדק האם ישנו קשר חיובי בין רמת ההכנסה לבין הרגשת הביטחון הכלכלי. במחקר, אשר דגם 267 נשים, נמצא כי לבעלות הכנסה גבוהה יותר אין תחושה חזקה יותר של ביטחון פיננסי. החוקרת הסבירה את הממצאים בכך שככל שיש יותר, כך יש יותר להפסיד, וככל שרמת החיים גבוהה יותר, ההוצאה הכספית עולה בהתאם. אנשים שהגיעו לרמת חיים מסוימת, חשים מחויבים לשמור עליה, ובסופו של דבר פוחדים מנפילה. מרבה נכסים, מרבה דאגה.

העולם משתנה ועימו גם סכימת האושר

ממצאי המחקרים מערערים את אבני היסוד של מוסכמות חברתיות מרכזיות באורח חיינו. ישנם סימנים כי אנחנו מגיעים, לראשונה בהיסטוריה, להבנה, כי המטרות עצמן צריכות להשתנות וכי המשוואה הנוכחית, לפיה עושר גורם לאושר, מובילה אותם למבוי סתום, לתסכולים, לנזקים בריאותיים וליחסים תחרותיים ואגואיסטיים עם הזולת. לראשונה, צורת החשיבה מתחילה להשתנות, מחשיבה אינדיווידואלית, אגואיסטית ותחרותית, לחשיבה אחרת, מאוזנת יותר, הרמונית עם הסביבה והזולת. דפוסי ההתנהגות שלנו, בתחום הצריכה, היחס לכסף והסיפוקים המיוחסים לו, מתחילים להתאים את עצמם למציאות הגלובלית והמקושרת שבה אנו חיים ובה כולנו קשורים זה לזה, משפיעים ומושפעים זה מזה, ממש כמו חלקים במערכת גלובלית מורכבת אחת. במערכת כזו, שמקובל לכנותה "מערכת גלובלית אינטגרלית", אנו מתחילים להרגיש ריקנות מהפרמטרים הקודמים של תרבות הצריכה והרדיפה אחר משאבים חומריים. מי שבכל זאת משתוקק וחי תחת ההנחה ש"כסף זה אושר", מגיע במהירות להכרה שהשיטות הנורמטיביות להשׂגת ה"אושר" הזה אינן פועלות, מפני שהעולם הפך להיות אינטגרלי וגלובלי. אין באפשרותנו להגיע לאושר אם הוא לא כרוך בהכרח באושרם של האחרים וודאי לא אם הוא בא על חשבונם.

קפיטליזם ואושר – לא מה שחשבתם

פרופ' רוברט סקידלסקי, חבר בית הלורדים הבריטי, כותב בספרו העולם לאחר הקומוניזם[4]: "הקפיטליזם במדינות העשירות מיצה את עצמו. הניסיון מראה שהרווח אינו הופך את בני האדם למאושרים יותר. הקפיטליזם הוא מערכת נפלאה להתגברות על מחסורים, בכך שמארגנים ייצור באופן יעיל, הוא מעלה מדינות רבות ממעגל העוני. אך כשהמחסור במוצרים הופך לעודף, המערכת ממשיכה להמציא ולייצר מוצרים חדשים, כדי לשמר את עצמה. עד מתי? זהו סגנון החיים האמריקאי, היכן שהכסף והמוצרים תמיד 'מדברים'. במובן זה, גם הקפיטליזם עצמו הלך והתפתח, הלך והקצין את המרוץ אחרי יותר צמיחה, יותר צריכה, יותר מהכול. הניאו-קפיטליזם, שביטא את התפתחות הרצון האנושי ליותר ויותר סיפוקים, כסף ואושר, מקרב בעצם את קיצו שלו. סוף הקפיטליזם מסמל את סוף הצורך להקשיב לכסף ולמוצרים. אז האנשים יתחילו להעריך את מה שיש להם, במקום לרצות כל הזמן יותר. העשירים יפסיקו להשתוקק להיות עשירים יותר. שינוי ערכים כזה אפשרי לא רק במדינות שלאזרחים שלהן יש יותר ממה שהם צריכים, אלא אפילו במדינות שלאזרחים יש פחות ממש שדרוש להם. הניסיון מראה שהכלכלות, המשטרים והמערכת הבינלאומית, היו יכולים כולם להיות יציבים יותר והאזרחים היו יכולים להיות מאושרים יותר, אם ההכנסות היו מתחלקות באופן שווה".

הכלכלה משקפת את היחסים בין בני האדם ואיננה מדע מדויק

ההנחה הכלכלית שלפיה גידול בהכנסה מביא לגידול בתועלת ובאושר, אינה משקפת את המציאות. והסיבה לכך היא ש"שכחנו" את המרכיב האנושי. כלכלה עוסקת ביחסים בין בני אדם, ויש בה מרכיב אנושי. ואת המרכיב הזה קשה מאוד למדוד. הכלכלה ההתנהגותית כבר הוכיחה נחרצות, שהאדם הוא לא מכונה רציונלית הפועלת למיקסום תועלת תמידי. פריצת הדרך הייתה בשנת 1979. היו אלה הפסיכולוגים, הפרופסורים כהנמן וטברסקי, שזכו בפרס נובל לכלכלה, על תיאוריית הפרוספקט, שהפריכה את הנחות היסוד הכלכליות. בשלושים השנים שעברו מאז, נערכו מחקרים אמפיריים רבים שהוכיחו חד משמעית, שהכלכלה היא השתקפות של יחסים אנושיים, תכונות ורגשות. לאחרונה כלכלנים, פסיכולוגים וסוציולוגים מראים במחקריהם, שאנחנו קשורים זה לזה ומשתמשים בכסף למדידת היחסים בינינו, היינו כמה אדם שווה ותורם לזולתו.

אם היה מדד אובייקטיבי ומוסכם לאושר

אין לנו מדד אחר, חוץ מכסף, לחישובי כדאיות קרים ומדויקים של הקשרים האנושיים והתועלת שאנו מפיקים מהם. הם עטופים אומנם בשכבות רבות של נימוס, חוקים, מוסכמות וגינונים חברתיים, אולם בסופו של דבר, האדם עסוק כל הזמן בחישובי כדאיות ורבים מהם מתבטאים בכסף. אם היינו יכולים למדוד כמה האחד אוהב את השני, או כמה אדם שונא אדם אחר והיינו יכולים לעשות בינינו חשבונות כאלו, לא חשוב אם בכסף או זהב, אבל העיקר לשקול את זה, לתת לזה מידה, זה היה מצוין. היינו יודעים איך לבנות את החברה שלנו, לתת צביון נכון לכל אחד ולחברה הכללית. הבעיה היא שזה לא אפשרי. אולי כאן טמון המפתח ליצירת הנוסחה האולטימטיבית לאושר. כלומר במציאת המדד המתאים, אשר ימדוד, בצורה פרקטית, את היחסים שבין אדם לזולתו. היעדר הנוסחה מעוות את היחסים בינינו וגורם לנו לסבל רב בחיינו.

מאדם לאדם זאב, לאדם לאדם ערב

כל הגרפים שהמדענים מציירים, מראים שהגענו לאיזושהי נקודת רוויה. ייאוש, עייפות מהחיים ודיכאון הפכו למחלות יותר מדי שכיחות. כמעט שישים אחוז מאוכלוסיית העולם מצויים בייאוש ובדיכאון בדרגות משתנות. צריכת הסמים והאלכוהול נמצאת במגמת עלייה מדאיגה, שיעור הגירושים בעולם המערבי גבוה ובחלק מהמדינות עולה על 50%. גם שיעורי ההתאבדות בעלייה. הנתונים מעידים בבירור כי איבדנו את התקווה, את הביטחון שבעתיד יהיה יותר טוב. זה קרה גם בשנים טובות בכלכלה העולמית, כך שאי אפשר "להאשים" את המצב הכלכלי, מה גם שהתופעות האלו שכיחות במיוחד במדינות מפותחות מהבחינה הכלכלית ולאו דווקא במדינות עולם שלישי.

המשבר הנוכחי מאיץ את התהליכים האלו ומדרבן את האנושות לבחון לעומק את התנהלותה, מטרותיה ושאיפותיה.

מה יביא אותנו לאושר המיוחל? האם "מרוץ העכברים" בחברה הקפיטליסטית השכיח מאיתנו לגמרי שהאדם הוא יצור רגשי? שכלכלה היא ביטוי ליחסים בין בני אדם ושסיפוק פנימי שווה הרבה יותר מתוספת הכנסה? ברור לכולם, שהאדם צריך שיהיה לו מספיק כסף כדי לחיות בכבוד ובצורה נורמלית. אולם, גם חקר האושר גורס כי עלינו להבין שמעבר לרמת הכנסה זו, עלייה ברמת האושר תוכל להתקבל רק כתוצאה מקשר נכון בין בני אדם, קשר של ערבות הדדית שבאמצעותו נעבור מעולם שבו אדם לאדם זאב לעולם שבו אדם לאדם ערב.

המציאות מראה לנו שהעולם שבו אנו חיים הפך לגלובלי ואינטגרלי, ואנו צריכים להתאים את מערכת הקשר בינינו בהתאם. כמו במשפחה, אנו זקוקים להרגשה, האינדיבידואלית והקולקטיבית, שהמערכות החברתיות והכלכליות, האינטראקציה של אדם עם זולתו, מבוססים על ערכים של דאגה הדדית, איכפתיות, התחשבות וערבות הדדית. תחושת הביטחון של אדם, שלא מנסים להרוויח על חשבונו ולנצל אותו, משחררת אותו מהצורך לפתח הגנות מפני הזולת, כמו גם מפני התאגידים והמדינה. במילים אחרות: אנו זקוקים לחיבור בינינו כדי להגיע לאושר. את זה אי אפשר לקנות בכסף.

הפיתרון – יחסים המבוססים על ערבות הדדית

המחקרים בתחום האושר מביאים עימם בשורה חדשה. עוצמתם היא בכך שהם מוכיחים שניתן להגיע לאושר בלי להיות עשיר. הממצאים מראים שדווקא יחסים משפחתיים, הרגשת שוויון וביטחון כלכלי ותעסוקתי, הם אמצעים טובים יותר להשגת אושר מאשר הכנסה. מדובר בתקווה גדולה ומציאותית לאנושות. אם נצליח ליצור סביבה שמחנכת לערכים של סולידריות, שוויון, דאגה לזולת וערבות הדדית, נוכל להעלות את רמת האושר והסיפוק הפנימי של כל אחד מהפרטים בחברה. בכך ייפתר המשבר הנוכחי ויימצא מזור בדיוק במקום שבו נכשלות התיאוריות הכלכליות הקיימות. הרגשת הערבות ההדדית מחזקת בדיוק את הסיפוק הלא חומרי ולכן מהווה מתכון מצוין לאושר.

לא נולדנו שווים זה לזה. אחד נולד חכם, כריזמטי, שאפתן וממוקד מטרה ואילו האחר נולד טיפש, עצלן עם נטייה להתפזר. ועם זאת, כל עוד הסביבה תחנך להשוואה, במושגים של כסף ומשאבים, אין סיכוי להגיע לשוויון וצדק חברתי, שכן נקודות ההתחלה אינן שוות. אם נמשיך להשוות את עצמנו לאחרים ובהתאם לכך לקבוע את תחושת האושר שלנו, במידה רבה על בסיס פרמטרים חומריים, לא נגיע לאושר, כי זה יהיה בהכרח על חשבון האושר של הזולת. אם היחסים בינינו ימשיכו להיות תחרותיים ויהיו מנוגדים למגמת החיבור, שהמציאות הגלובלית והאינטגרלית סביבנו מייצגת, המשבר הכלכלי והחברתי ילך ויחריף. הפיתרון הוא ביצירת רשת של ערבות הדדית, בה כל אדם נוטל חלק בפעילות החברה ומקבל ממנה את ההכרחי לקיומו הנורמלי. כאשר ניצור דינמיקה כזו, ייפתח הצוהר לשוויון אמיתי, שוויון יחסי-סגולי, ותוסר הרגשת חוסר הצדק, המכרסמת בנו ומונעת את תחושת האושר.

המפתח טמון בחינוך לערכים חדשים, אשר יחליפו את ערכי החומריות והתחרותיות בערכים של נתינה, התחשבות ודאגה הדדית. דינמיקה זו כשלעצמה תחזק את תחושת האושר. שינוי אמות המידה לצורך קבלת כבוד בחברה, ישנה בהכרח גם את התנהגות הפרטים. היום, מנהל פירמה אשר מציג רווחים גדולים מקבל כבוד, מענקים ויחס חיובי. בחברה המתנהלת בערבות הדדית, המנהל ייבחן על פי יחסו לעובדים ומידת תרומתו לחברה.

כיום תיאוריות של מקסום תועלת אישית תחת מגבלת תקציב קיימת מיצו את עצמן. מקסום התועלת האמיתי נמצא ממש מעבר לפינה, כאשר נחיה בחברה המתנהלת בערבות הדדית. הפיצוי הפנימי שנרגיש אז, תחושת הסיפוק מחיים בחברה הרמונית, הביטחון שידאגו לכל צרכנו, וההנאה מיחסים טובים ובריאים עם הסביבה החברתית שלנו,,יהפכו את התקווה לאושר למציאות. את האושר האמיתי, בעולם כזה, לא ניתן להמיר בשום הון שבעולם.

------

[1] Easterlin, R. A. (1974). Does economic growth improve the human lot? In David, P. A. and Reder, M. W. (Eds.), Nations and Households in Economic Growth: Essays in Honor of Moses Abramovitz.

[2] Solnick, S.J., &Hemenway, D., (1998). Is more always better? A survey on positional concerns. Journal of Economic Behavior & Organization, 37 (3), 373-383.

[3] Hanoch, Y., Miron-Shatz, T., & Himmelstein, M. (2010). Genetic testing and risk interpretation: How do women understand lifetime risk results? Judgment and Decision Making, 5, 116-123.

[4] Skidelsky R, The World After Communism: A Polemic for our Times, Macmillan, 1995.