ראשי
עולם גלובלי-אינטגרלי דורש כלכלה חדשה
השיטה הכלכלית הקיימת אינה יכולה להמשיך ולהתקיים בעולם גלובלי-אינטגרלי
ההיקף האדיר של הסחר הבינלאומי יוצר תלות הדדית במערכת
סחר בינלאומי התקיים לאורך כל ההיסטוריה. מאז העת העתיקה אמצעי המסחר הולכים ומשתכללים במקביל להתפתחות המין האנושי. ככל שהאנושות הלכה והתפתחה, כך התפתחו גם שיטות המסחר הבינלאומי.
אם בעבר יכלו מדינות להסתגר בתוך עצמן, בתוך משק אוטרקי, היינו בקיום עצמאי שאינו נסמך על סחר עם מדינות אחרות, הרי שהיום דבר זה לא ייתכן. אין מדינה שלא מייצאת או מייבאת ממדינות אחרות מוצרים ושירותים, ובעצם אין מדינה היכולה לספק את כל צרכי אזרחיה בעצמה, ללא תלות במערכת הבינלאומית.
לפי נתוני ארגון הסחר הבינלאומי ((World Trade Organization, WTO, מאז מלחמת העולם השנייה היקף הסחר הבינלאומי עולה בצורה חדה מאוד. ארצות הברית היא המובילה במסחר הבינלאומי עם היקף סחר בינלאומי שנתי של כ-2 טריליון דולר, סין 1.2 טריליון דולר וגרמניה, כ-1 טריליון דולר.
ההיקף העצום של הסחר הבינלאומי ממחיש היטב את הקשרים והתלות שבין המדינות, הן במישור הריאלי והן במישור הפיננסי.
קשרים והשפעות הדדיות בייצור של מוצרים ושירותים (כלכלה ריאלית)
במישור הריאלי, בין המדינות מתקיימים קשרים כלכליים ענפים שבאים לידי ביטוי, בין השאר, בסחר של סחורות ומוצרים. דוגמה אחת מני רבות היא קשרי המסחר בענף הרכב בין יפן לארה"ב. רעידת האדמה שהתרחשה ביפן ב-2011 השפיעה לרעה על תעשיית הרכב בארה"ב, בכך שפגעה בשרשרת הייצור והייבוא של חלפים והקטינה את היצע הרכב מיפן לארה"ב.
בעקבות העלייה המשמעותית במחירי הרכב ירדו מכירות הרכבים, דבר שהוביל לפגיעה בצריכה הפרטית בארה"ב ובביצועי הכלכלה האמריקאית.
המערכת הפיננסית הגלובלית משקפת היטב את הקשרים והתלות ההדדית במערכת הבינלאומית
כמו במישור הריאלי, גם במישור הפיננסי קיימת תלות בין המדינות, בין השאר בשל הלוואות (איגרות חוב) שמדינות נטלו ממדינות אחרות וממשקיעים פיננסיים גלובליים, באמצעות שוק ההון.
בגלל זמני התגובה המהירים של בורסות ומערכות פיננסיות להתפתחויות כלכליות ומדיניות, הפך שוק ההון לסממן הברור ביותר של העולם הגלובלי-אינטגרלי שבו אנו חיים והתלות בין מדינות ומשקיעים היא מוחשית.
הדוגמה הבולטת לכך, היא ההחזקה האדירה של סין באג"ח של ארה"ב. דוגמה נוספת ומוחשית ביותר היא משבר החוב הריבוני של מדינות גוש האירו. מצבת החובות הבעייתית בין מדינות האיחוד האירופאי, ממחישה כי כל המדינות נמצאות בעצם בסירה אחת, כמעט בעל כורחן. גרמניה, לדוגמה, חייבת 2.04 טריליון דולר לבנקים המסחריים בעולם, ויותר ממחצית מסכום זה, 1.21 טריליון דולר, היא חייבת לבנקים באירופה בלבד. מצד שני, מדינות ה-PIIGS (פורטוגל, אירלנד, איטליה, יוון וספרד) באירופה, יחד עם בריטניה וצרפת, חייבות לבנקים הגרמניים 1.27 טריליון דולר.
משבר הכלכלי והפיננסי העולמי חושף את התלות הגוברת בין המדינות
הקשרים הנ"ל, במישור הריאלי ובמישור הפיננסי, מאלצים את המדינות לפתח מעורבות יתר במתרחש אחת אצל השנייה מתוך חשש לכלכלתן שלהן. מצד אחד, התלות הפיננסית מאיצה תהליכים בינלאומיים לסיוע כלכלי למדינות שנקלעו למשבר, הן ישיר והן באמצעות קרן המטבע הבינלאומית וקרנות סיוע נוספות. מצד שני, התערבות פיננסית ומדינית עלולה להתפרש כאיום על הריבונות ולעורר מתיחות וסכסוכים מדיניים בין המדינות המעורבות.
לאור המשבר בו מצויה כלכלת ארה"ב מאז 2008, התבטא שי ג'ינפינג, סגן נשיא סין, כי "אנו מאמינים בכלכלת ארה"ב. כלכלת ארה"ב יציבה מאוד ויש לה יכולת חזקה לתיקון עצמי. אנו סבורים שכלכלת ארה"ב תגיע אף להתפתחות טובה יותר כשתעמוד באתגרים". התבטאות זאת באה לאחר שנשמעה ביקורת בסין על המדיניות הכלכלית שהנהיג הממשל בארה"ב שיצרה גרעונות אדירים בתקציב, גרעונות שמסכנים הן את יציבותה של כלכלת ארה"ב וכמובן את יכולת החזר החוב שלה לסין ולבעלי חוב גדולים אחרים שלה.
כיוון שכמחצית מהנפקות החוב של ארה"ב נרכשות על ידי משקיעים זרים, במיוחד על ידי סין, יפן, רוסיה והודו, ברורה הרגישות הרבה במערכת הבינלאומית כולה לכלכלה האמריקאית ולצורת הטיפול של הממשל במשבר. התבטאות אחרת שממחישה את המעורבות מחויבת המציאות, היא של טימותי גייטנר, שר האוצר האמריקאי, שאמר כי "משבר החוב באירופה עלול לגרום לתוהו ובוהו, קטסטרופה", אמירה שנועדה לדרבן את מנהיגי מדינות האיחוד האירופאי לאשר, בקיץ 2011, תוכנית סיוע בהיקף של 440 מיליארד אירו. תוכנית סיוע נוספת, גדולה משמעותית, אושרה בשלהי 2011, לאחר מחלוקות קשות, בעיקר בשל ההכרה כי התלות בין מדינות גוש האירו היא עובדה מוגמרת וכי הסבירות לאפקט דומינו הרסני גדלה משמעותית.
הקשר הכלכלי והפיננסי בין מדינות הולך ומתהדק
סחר בינלאומי החל כאמצעי לספק את צרכיה ההכרחיים של כל מדינה. אט אט עם התפתחות הכלכלה הקפיטליסטית ברחבי העולם, השתנה המניע המרכזי של כל מדינה, כמו של כל יחיד ויחיד, כך שמטרתן הנוכחית היא איך למקסם את הרווח על מנת לשמור על כלכלה חזקה ויציבה ולאפשר המשך התפתחות של המשק ורווחה כלכלית לאזרחים. שיווי המשקל העולמי נוצר מתוך ביקוש והיצע שקיים בין המדינות, הן במישור הריאלי והן במישור הפיננסי.
במישור הריאלי, יעילות הייצור במדינות מסוימות וההפרשים במחירי התשומות, מביאים אותן לייצא את תוצרתן למדינות אחרות בהן יש ביקוש לתוצרת הזו. במישור הפיננסי, כל מדינה רוצה להשיג תשואה על הכסף ולכן מלווה לאחרים, אך מצד שני היא זקוקה לכסף על מנת לעמוד בהוצאות הממשלתיות הציבוריות ולהמשיך לבצע השקעות שיוכלו להביא לשיעורי צמיחה משמעותיים, ולכן המדינות גם מלוות ממדינות אחרות.
מדינות מפזרות את השקעותיהן במדינות שונות על מנת להקטין את הסיכון ולבנות תיק השקעות יציב. אנו רואים כי רצונן של המדינות למקסם את רווחיהן מחייב אותן לאור הקשרים הגלובליים לשאת עיניהם אל המתרחש בשאר מדינות העולם. ההתפתחות בתחום התעשייה, הטכנולוגיה והפיננסים, הידקה אפוא את הקשרים המדיניים כמו גם את קשרי המסחר, הכלכלה במערכת העולמית כולה והפכה את העולם הגלובאלי והאינטגרלי לעובדה מוגמרת, שכבר איננה זקוקה להוכחה.
לכלכלנים ולמקבלי ההחלטות אין כלים מתאימים לטפל במציאות הכלכלית החדשה
התלות הזו בין מדינות, הייתה אחת הסיבות העיקריות להתפשטות המשבר מארה"ב למערכת הבינלאומית ב-2008. אין מדינה שהמשבר הנוכחי, המהווה המשך ישיר וטבעי של משבר 2008, דילג עליה. הקשרים ההדוקים והסבוכים בין מדינות וחברות, דורשים תיאום מהלכים ואינטגרציה בין המדינות, וכן התחשבות הדדית ונכונות אמיתית לסייע ולתמוך בכלכלות שנקלעו למשבר. נראה כי המסר הזה, לפיו כולנו בסירה אחת, בהחלט עבר. אולם בפועל, כל הניסיונות לסייע לכלכלות בארה"ב ובאירופה להיחלץ מהמשבר באמצעות תמריצים ריאליים ופיננסיים כשלו כישלון חרוץ.
חוסר היכולת לטפל בשורשי המשבר הכלכלי העולמי מאז 2008, מייצר מבוכה גדולה בקרב כלכלנים ומקבלי החלטות, המתלבטים כיצד ליצור את אותה אינטגרציה שהפכה למחויבת המציאות בעולם שהפך לגלובלי-אינטגרלי, החל מסחר חליפין ההכרחי לקיום המערכת הכלכלית העולמית, דרך מערכת פיננסית מסועפת ואדירה במימדיה ועד לרצון המדינות למקסם כל אחת את רווחיה, באמצעות קשרי גומלין כלכליים עם המערכת הבינלאומית. הפער הזה, בין קשרי הגומלין המתחייבים מהתלות ההדדית בין המדינות, בעולם הגלובלי אינטגראלי, לבין אופייה הנוכחי של המערכת הכלכלית הבינלאומית, המבוססת על ראייה צרה ואינטרסנטית של המציאות, מורגש במערכת הבינלאומית כמשבר.
פרופ' נוריאל רוביני, שחזה את משבר 2008, התבטא בקיץ 2011, לאור התפתחות המשבר העולמי, כי "מרקס צדק בטענתו שהקפיטליזם יכול להרוס את עצמו". פרופ' ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, ביטא את המבוכה של הכלכלנים ואמר כי "יש משבר גדול לא רק בכלכלה, אלא גם במדע הכלכלה". בהזדמנות אחרת התבטא מוחמד אל-עריאן, מנכ"ל פימקו, קרן האג"ח הגדולה בעולם, ואמר כי "אין כבר אמון במדיניות הכלכלית, לא באירופה ולא בארה"ב". לטענתו הבעיה היא שיש שלושה גושים כלכליים בעולם: אמריקה, אירופה והשווקים המתעוררים וכל אחד מהם "רוקד לצלילי מוסיקה אחרת". התבטאויות אלה ואחרות של גדולי הכלכלנים בעולם, ממחישות עד כמה הרצון של המדינות למקסם את רווחיהן הוביל אותן לבניית תלות בין המדינות. מצד שני, ההתבטאויות הללו מעידות גם על המבוכה ועל חוסר היכולת להתמודד עם המציאות הכלכלית הגלובלית.
האם אינטגרציה עולמית היא כורח המציאות?
יחד עם האינטגרציה הנדרשת לאור הקשרים הכלכליים שתיארנו לעיל, סין, אחת מארבע המעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, התבטאה לאחרונה כי היא מתכוונת לעצור את מדיניות ההשקעות שלה באירופה ובארה"ב. וון ג'יאבאו, ראש ממשלת סין, אמר שמדינתו "לא תחלץ את העולם" ועל המדינות המפותחות להסתדר בכוחות עצמן, בין היתר באמצעות קיצוץ בתקציבים וייצור משרות. במקביל להצהרתו של וון ג'יאבאו, הודיע בנק אוף צ'יינה על הקפאת עסקאות המט"ח עם מספר בנקים גדולים באירופה (ביניהן סוסייטה ג'נרל, קרדיט אגריקול ו-BNP פאריבה), לאור משבר החוב באירופה והורדת דירוג האשראי של מודי'ס לבנקים בגוש האירו. גם יפן הביעה עמדה דומה שבאה לידי ביטוי בהצהרתו של ז'ון אצומי, שר האוצר היפני, שאמר כי "מדינות גוש האירו כבר אמרו כי מדובר בבעיה שלהן, והן אלה שצריכות לפתור אותה... אנחנו לא מתכוונים לתת צ'ק פתוח".
מהתייחסותן של סין ויפן למשבר החוב באירופה עולה השאלה האם המגמה של סין ויפן תיתכן בעולם הגלובלי-אינטגרלי שנפרס בפנינו? האם פרוטקציוניזם ובדלנות של המעצמות הגדולות יכול לשמור על יציבותן הכלכלית ולנתק את הקשר ביניהן לבין יתר המדינות? דבר אחד ברור, האטה חריפה בשווקי הייצוא של סין ויפן, בעיקר בארה"ב ובאירופה, תגרום לירידה חדה בייצוא שלהן ומכאן לפגיעה בכלכלתן.
הטיפול במשבר העולמי נכשל כישלון חרוץ
המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בשנת 2008 גרם לארה"ב ולמדינות האיחוד האירופי לנקוט בפעולות על מנת להציל את כלכלתן מקריסה. מדיניות התמריצים הכושלת שנקטה ממשלת ארה"ב כללה 3 תוכניות סיוע בהיקף חסר תקדים, כאשר התוכנית האחרונה בהיקף של 450 מיליארד דולר הוצגה בספטמבר 2011 והתמקדה בשוק העבודה בארה"ב. ככל הנראה גם תוכנית זו לא תוביל לפתרון הרצוי. צ'ארלס פלוסר, נשיא שלוחת הפדרל ריזרב בפילדלפיה, אמר בהקשר זה כי "התוכנית נועדה לתת את הרושם שנשפיע על הכלכלה ונאיץ את ההתאוששות שלה, אך להערכתי, זה לא יקרה". מארק פאבר, פרופ' ידוע לכלכלה, אמר כי "החבילה שהציג אובמה היא פשוט בדיחה".
כמו בארה"ב גם באירופה הנהיגו מדינות האיחוד האירופי צעדים כלכליים שכללו הזרמות כספים והפחתת הריביות של הבנקים המרכזיים באירופה. כמו כן גוש האירו הקים קרן סיוע אירופאית, בהיקף של מאות מיליארדי אירו, למדינות החלשות בגוש. גם קרן המטבע הבינלאומית התגייסה לסייע לאירופה והקציבה לכך תקציבים גבוהים. מדינות רבות באירופה החלו "להדק את החגורה" במטרה להקטין את הגירעון ולעמוד בתנאי קבלת הסיוע הכספי מקרנות הסיוע. הקיצוצים בהוצאות המדינה פגעו ביכולתם לאושש את הכלכלה ולסייע לאזרחים ובעצם החמירו את המצב בכל מדינה וגרמו למיליונים לצאת להפגנות ביוון, ספרד, פורטוגל ומדינות נוספות באירופה.
כישלון מדיניות התמריצים שנקטו ארה"ב והאיחוד האירופי היוו את הקרקע למשבר גדול יותר בכלכלה העולמית בשנת 2011. הטיפול הנקודתי לא הצליח לפתור את הבעיה ואף החמיר אותה, עת הועברו החובות הגדולים מהבנקים והמוסדות הפיננסים אל תוך תקציבי המדינה. כריסטין לגארד, ראש קרן המטבע הבינלאומי, אמרה כי "אם משווים בין המצב בשנת 2008 למצב הנוכחי, הרי שבשנת 2008 הנתיב להתאוששות היה הרבה יותר רחב, כי לממשלות היה יותר מרחב תמרון, והיו להם יותר כלים לסייע למערכת הפיננסית, וכך הם עשו באותה עת. כיום, אין להם כל כך הרבה מרחב תמרון. אין להם כמות תחמושת כפי שהייתה להם אז". פרופ' נוריאל רוביני אמר בהקשר זה כי "אוזלים הפתרונות למניעת משבר, הגענו לנקודת מפנה בכלכלה, בארה"ב, בגוש האירו ובבריטניה".
התאמת המערכות הכלכליות והפיננסיות למציאות הגלובלית-אינטגרלית היא המתכון המומלץ לפיתרון המשבר
הקשרים הגלובליים שבין המדינות הם עובדה קיימת, תוצאה של התפתחות אבולוציונית טבעית, שטרם מיצתה את עצמה. להיפך, הם רק הולכים ומתהדקים והמשבר העולמי מאז 2008 חושף את הרשת הזו האחת, שבה גורל המדינות קשור זה בזה, בין אם הן מעוניינות בכך ובין אם בעל כורחן.
הרשת הזאת ניסתה להחיות את עצמה במשבר 2008 באמצעות טיפול נקודתי בסימפטומים הבולטים של המשבר, וזאת בהיקפים חסרי תקדים.
אולם המערכת הבינלאומית כולה פועלת על פי דפוס כלכלי, חברתי ומדיני שעוצב לאחר מלחמת העולם השנייה והוא אינו מתאים יותר למערכת הגלובלית של קשרים כלכליים וחברתיים ותלות הדדית מחוייבת שנוצרה בין כל מדינה לחברותיה. אי ההתאמה הזו, בין אופייה של המערכת הכלכלית הגלובלית לבין דפוסי פעולה ומבנה אנכרוניסטיים, המשקפים ערכים המקדשים עצמאות כלכלית בכל מחיר, מיקסום רווח ותועלות ותחרות פרועה בין כלכלות, היא שעומדת בבסיס המשבר העולמי.
מקבלי החלטות וכלכלנים ברחבי העולם לא השכילו לאמץ הסתכלות רחבה יותר על המציאות הגלובלית, לפיה הקשר בין המדינות מחייב אותן לפתח קשרים של ערבות הדדית ביניהן, אם לא מתוך רצון טוב, אז מכוח העובדות הקיימות ב"שטח". בעולם הגלובלי-אינטגרלי של קשרי מסחר, כלכלה, בנקאות ופיננסים, מדינה שתדאג לכלכלתה בלבד, ללא התחשבות ביתר מדינות העולם, תנחל כישלון חרוץ ותפגע במערכת הבינלאומית כולה, השואפת לשיווי משקל חדש, הרמוני ושיתופי, כמתבקש מהתלות ההדדית בין כל חלקיה. גם אם הכלכלה של מדינה "סוררת" כזו תשגשג, היא תושפע בהכרח ממשברים בכלכלות חלשות ממנה. זה בדיוק מצבה של גרמניה ב-2011.
לכן, לצורך פתרון המשבר נדרש מהלך כולל, גלובלי, נדרש שיתוף פעולה וערבות הדדית בין המדינות, המתבטאים בהתחשבות הדדית, דאגה, סינרגיה, נכונות לוויתורים הדדיים והאחדה של מנגנונים פיסקאליים, מוניטריים ורגולטורים.
לא רק שקשרי הערבות ההדדית הן כורח המציאות, אלא מדינה שלא תפעל לפי עקרון זה ולא תדאג לצרכי המדינות האחרות, למעשה תפגע בעצמה. גם מדינות חזקות, שמצבן טוב לכאורה, חייבות להקדים ולהירתם לסייע למערכת הבינלאומית, באמצעות קרנות הסיוע הבינלאומיות.
ללא שינוי ערכי-תודעתי, במקביל לבנייה מחדש של הכלכלה הבינלאומית, יהיה המניע לסיוע כזה, אגואיסטי לחלוטין. מדינה א' תסייע למדינה ב', או למערכת כולה, כיון שהבינה שאם לא תעשה זאת, היא בעצמה תינזק, בשל קשרי הגומלין ההדוקים במערכת. בכל זאת, זהו צעד משמעותי קדימה. במקביל, הסברה רחבה וחינוך, אודות המציאות הגלובלית והמקושרת אליה התפתחה המערכת הבינלאומית, ישנו בהדרגה את תפיסת העולם של מקבלי ההחלטות והאזרחים. עקב כך, ייתפס אופייה החדש של הכלכלה הבינלאומית, השיתופי והמאוזן, לא כרע הכרחי, אלא כאידיאל החדש שיש בו פוטנציאל אדיר, כלכלי וחברתי, עבור העולם כולו.
זאת ועוד, עלינו להבין כי הכלכלה העולמית היא פונקציה של מערכת היחסים בין המדינות, ולכן השינוי הנדרש בראש ובראשונה הוא שינוי ערכי של היחס ביניהן. שינוי כזה דורש בניית קשרי ערבות הדדית בין המדינות, על בסיס התחשבות בצרכי כל מדינה ובצרכי המערכת הבינלאומית כולה, ויתבטא בשיתופי פעולה נרחבים, ובסולידריות בין המדינות.
כיוון שהכלכלה ביטאה תמיד את הקשרים החברתיים בין אדם לאדם ובין מדינה למדינה, שינוי ערכי כזה ביחסים בזירה הבינלאומית והתאמתם לאופי הגלובלי ולתלות שנוצרה בין כל מרכיבי המערכת הכלכלית הבינלאומית, יביא לשינוי הכלכלי המקווה, ממשבר גלובלי מאיים לכלכלה בינלאומית מאוזנת ויציבה, שונה בתכלית השינוי מזו המוכרת לנו כיום. השינוי הערכי הוא הכרח המציאות הן ביחסים בין המדינות והן ברמת הפרט, המשפיע על מנהיגיו.
לסיכום, הכלכלה היא מדע המבטא את קשרי הגומלין בין בני האדם, וה"כלכלה החדשה" המתאימה לעולם גלובלי-אינטגרלי, שונה בתכלית מזו המוכרת לנו כיום.
המשבר הכלכלי מאיים על כולנו. כל הניסיונות להתמודד איתו באמצעות פתרונות כלכליים מסורתיים נכשלו. התקווה היחידה להגיע לאיזון כלכלי היא באמצעות יישום הערבות ההדדית. המשבר העולמי הנובע מהתהום שנפערה בין אופיין התחרותי והאינדיווידואלי של מערכות החיים הנוכחיות, לבין אלו המחויבות להתקיים במערכת גלובלית ואינטגרלית, יאיץ את תהליכי השינוי. כלכלנים מובילים כבר מתחילים להבין שהנטייה להיאחז בשיטה הקיימת, למרות שנכשלה, אינה משרתת את האינטרסים שלנו וכי יש לנו הזדמנות לבנות מציאות יפה, הרמונית ויציבה.
חשוב להדגיש כי הדרך לכלכלה מאוזנת, הרמונית ויציבה אינה עוברת במהפכה, אלא באמצעות הידברות בנוסח "השולחן העגול", בהסברה רחבה ובחינוך לחיים על פי חוקי העולם החדש.
נסיים בדבריה של כריסטין לגארד, יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, שאמרה כי היא מאמינה שהמשבר יבוא על פתרונו דרך פעולה משותפת: "אנחנו יחד במשבר הזה ונצליח לפתור אותו יחד".
