ראשי

יוצאים מהמחבוא

מאת: נגה זמיר

כשרוני נכנס למחבוא אחרי הצהריים (כרגיל - הראשון מהחבורה) הוא מצא אותו בבלגן נוראי. מה זה בלגן! השולחן שחיברו מחלקי כסאות, היה מפורק לחתיכות, על השטיח שמצאו מתחת לבית של סימה גורביץ' (שאף אחד לא רצה לסחוב אותו, וכמעט נשאר ברחוב) הייתה ערמת חול ענקית, וכל הכלים שבנו מחימר ובוץ, (וצחקו אחד על השני שהם יוצאים עקומים ומכוערים) היו שבורים ומפוררים. עכשיו הם היו לגמרי מכוערים.

כשנעמי הגיעה היא מצאה את רוני יושב עם פרצוף קצת אדום ומכווצ'ץ'. הוא שתק לגמרי. ואפילו לא אמר לה שלום. שזה לא כל כך אופייני לרוני, כי אף פעם הוא לא אומר שלום, אבל תמיד יש לו מה להגיד. היא התיישבה לידו ואחרי כמה דקות הגיעו ניסים ודוד שהתיישבו לידם גם - אחרי שעשו סיבוב במחבוא ההרוס שלהם. מרחוק הם ראו את רוקי מגיעה על האופניים כתום חלודה שלה. היא זרקה אותם על העוקם ליד האבן הגדולה, וטיפסה אליהם לגבעה שעליה עמד המחבוא שלהם, בין כמה עצי שיטה מוקפים עשבים. "מה קורה?" שאלה רוקי, וכול הארבעה כיוונו אותה עם הראש לתוך המחבוא והמשיכו לשבת סתם.

ואז רוקי חזרה ברגליים כבדות מהסיור במחבוא ההפוך, ופתאום כולם נעמדו על הרגליים, והתחילו לדבר בבת אחת. כאילו נפתחה להם איזו סתימה איפשהו סופסוף. 

היה קשה להבין מה כל אחד אומר כי כולם דיברו ביחד. אבל פחות או יותר זה מה שנאמר שם, בלי לקחת אחריות על-מי אמר מה בדיוק: הם ידעו מי עשה את הבלגן. זאת הייתה כמובן החבורה של מומו הגדול. הם רצו להחזיר להם. פשוט ללכת ולהפוך להם את המחבוא שלהם בחזרה עד שלא יישאר שם שום דבר שלם.

כולם ידעו איפה נמצא המחבוא של מומו והחברים שלו, הוא היה לא רחוק מהם, בקצה השני של הרחוב, בתוך חצר של בניין עזוב. וכולם כבר התכוננו ללכת ישר לשם. רוני כבר עמד באמצע הירידה וזירז אותם, הוא היה בשיא הכעס, אפילו קצת רעד כמו שרועדים כשחולים, והידיים שלו היו מכווצות לאגרופים אדומים. אבל בגלל שנעמי התעכבה בתוך המחבוא, הוא עלה בחזרה למעלה, נכנס מהר למחבוא כשהמשפט שיגיד לה מתארגן לו בראש עוד לפני שהגיע. זה היה אמור להיות ככה: "נו תמיד-תמיד חייבים לחכות לך, אם את לא באה תוך שנייה אנחנו זזים את מבינה?!", אבל הוא לא הספיק להגיד את המשפט, כי מרוב מהירות הוא נתקע עם הראש בענף שהחזיק את הדלת, ומכל הפלט הכעסני שהיה צריך לצאת לא מהפה יצא רק "אייייי" כואב וארוך.

נעמי רצה אליו ושאר החבורה נכנסו לראות מה קרה. הם שמו לו קצת חול לח על המקום הפגוע כי לא היה להם קרח. אחר כך רוני כבר נרגע קצת. אף אחד לא צחק עליו שיש לו ערמת בוץ על המצח. הוא כבר לא כעס. הוא אפילו לא חשב על מומו והחבורה ההרסנית שלו.

על נעמי הוא בטח כבר לא כעס. הוא פשוט היה עצוב שהמחבוא שלהם נראה ככה.

כנראה כולם הרגישו משהו כזה, כי רוקי התחילה לפנות בשקט את החול מהשטיח וכולם הצטרפו אליה בלי להוציא מילה. הם עבדו איזה שעה שלמה או אפילו יותר, וכשהם סיימו, הסתכלו במחבוא היפה והמסודר שלהם, בבגדים ובידיים המלוכלכות שלהם, וחייכו. זה נעים לראות מחבוא מבולגן שהופך שוב לנעים וחם, אפילו שאתה מטונף כולך.

הם גם עבדו בלי להתווכח אף פעם אחת. וגם עזרו אחד לשני. זה היה חדש. אולי גם בגלל זה הם חייכו. רק השולחן המאולתר כבר לא יחזור לעצמו. הם הזיזו את השברים שלו קצת הצידה, רוקי ירדה לאופניים להביא את התיק שלה, היו בו עוד חצי חבילת עוגיות ושקית בייגלה. הם העבירו את השקיות ביניהם בלי להתווכח מי קיבל יותר ומי פחות, אכלו, ודיברו על מה עוד צריך להוסיף למחבוא שלהם שיהיה ממש מושלם. נעמי חשבה על וילון, דוד רצה שיבנו תוף מעץ, ניסים עוד חשב על זה.. רוקי ידעה מה היא רוצה - ארון לאוכל. ורוני רצה לעשות מנגנון אזעקה.

מה שהזכיר להם שבכל זאת, עם כל הכבוד לתכנונים המפורטים, המחבוא שלהם נהרס היום, ומי יבטיח להם שזה לא יקרה שוב? הכעס של רוני שוב התחיל לטפס לו למצח ולכפות הידיים. הוא נעמד ורצה להגיד לכולם, "ועכשיו, נלך לפרק להם ת'מחבוא, שידעו לא להתעסק איתנו יותר!", אבל איך שהוא קם הוא דרך על קצה של קרש מהשולחן השבור שהתהפך והרביץ בו באוזן חתיכת מכה מגעילה, לא רחוק מהפגיעה הקודמת, ובמקום "ועכשיו נלך.." וכל זה, יצא לו "אוייייי" ממושך ומיואש.

אף אחד לא צחק עליו גם הפעם. זה הקטין קצת את הכאב. ניסים רק אמר שאולי לא סתם הוא מקבל מכות כל פעם שהוא מתעצבן ושהוא שם לב שגם לו זה קורה. ודוד אמר שגם אם זה כן סתם אולי הם צריכים לחשוב שוב מה לעשות. ורוני, שבהתחלה זה ממש קומם אותו הקטע של ה"אולי זה לא סתם" כי ברור שזה כן סתם, וגם ה"אולי צריך לחשוב שוב מה לעשות" - כי היה לו ברור לגמרי מה צריך לעשות – לפרק את המחבוא של מומו והשאר, התחיל להפוך בראש שבאמת גם אם זה סתם זה לא כזה משנה. ושאולי באמת צריך לחשוב שוב מה לעשות.

****

כנראה גם לנעמי התבייתה כזאת מחשבה בראש, כי היא אמרה, "ומה אם נחזיר להם? הם הרי יחזירו לנו שוב ועוד יותר גרוע. ואז מה? אנחנו נחזיר להם, והם לנו, והם לנו... לא, ואנחנו להם, והם.. עד שנהרוס לגמרי את המחבואים כל כך שלא נוכל לבנות אותם שוב לעולם. ואולי אפילו מישהו יפגע." היא הסתכלה ברוני. "אפילו יותר ממה שרוני נפגע".

רוני לא היה יכול לתאר לעצמו פגיעה יותר חמורה ממה שכבר נפגע היום (חוץ מאשר אם מומו היה רואה אותו מקבל את המכה). "אז מה את מציעה נעמי, שלא נעשה כלום? שנציע להם את המחבוא שלנו ונלך לחפש אחר? מה נראה לך? הרי הם יחשבו שהם יכולים להמשיך ככה ולהרוס לנו כל דבר שנבנה ואנחנו נשאר בלי מחבוא. אסור לתת לזה לעבור ככה".

רוקי גרדה בראש ועשתה חשבון בקול רם, "אז להילחם בהם לא יעזור. וגם לתת להם את המחבוא לא יעזור. אז מה, זה אבוד? נתפזר וזהו? לא יכול להיות, חייב להיות משהו אחר לעשות." רוני חשב על זה רגע. באמת זאת נראית בעיה כזאת שאין לה בכלל פיתרון.

ואז נשמעו דפיקות חזקות למטה.

****

הם ידעו מי זה. על המקום הם התכווצו אחד אל השני והחזיקו ידיים. רוני שהתחיל שוב להתעצבן נזכר במכות שקיבל היום מכל מיני ענפים "תועים", עצם לרגע את העיניים כדי להירגע, והרגיש את הידיים שלו האחוזות באלו של רוקי ונעמי וניסים ודוד. זה דווקא היה לא רע. נעים. אפילו שהם הזיעו אחד על השני שלוליות.

ככה בכללי רוני לא הרגיש כזה ביטחון עם אלו שהוא החזיק להם ידיים עכשיו. האמת בדרך כלל הם די ירדו אחד על השני, לא הסכימו על כלום ולא תמיד היו כאלו טובים אחד לשני. הם הקימו את המחבוא ביחד כי.. למה בכלל הם הקימו את המחבוא? אה, כי.. לא זה לא היה זה.. אולי כי..

ואז מחשבה חדשה ומצחיקה הזיזה הצידה את שאר המחשבות ונעמדה לו באמצע הראש: "בחיי, אולי אנחנו צריכים להגיד תודה לחבורה של מומו, הם הביאו אותנו להיות כאלו.. שמחזיקים ידיים במקום לרדת אחד על השני. וזה מרגיש הרבה יותר טוב - הוא הודה בתוכו. אבל לחבורה המזיעה שלו הוא רק אמר, "הם הלכו." באמת הם הלכו. כאילו רק באו לאיים עליהם. באותו רגע הם התחבקו ורקדו. כולם. ממש כולם.

רוקי אמרה משהו מאוד חשוב עכשיו: "אני חושבת שאם נהיה יותר.. כמו עכשיו, שאף אחד לא צועק על השני, שעוזרים, ש... נו שמנסים להבין אחד ת'שני ו... אפילו נרקוד ככה לפעמים.. אז... אז החבורה הזאת של מומו לא יבואו אלינו יותר. אתם יודעים למה? כי יהיה לנו יותר כוח מאשר להם. אתם מרגישים כמה אנחנו חזקים עכשיו?"

באמת הם היו מאוד חזקים. רוקי אמרה את מה שרוני הרגיש ולא ידע איך להגיד. הוא גם ידע שהם היו חזקים לא בגלל שפתאום צמחו להם שרירים נפוחים. אלא בגלל שהיה להם מצב רוח מעולה שמרגישים רק כשחזקים. לא משרירים. אלא מלעבוד ביחד ולאכול ביחד. אפילו מלפחד ביחד. ומ-לא להיזהר כל הזמן שמישהו יצחק עליך או ידחוף אותך. הם היו כל כך חזקים שרוני לא יכול לתאר לעצמו שכל אחד ילך עכשיו לבית שלו וזהו.

ובכל זאת כבר החשיך. אז הוא הבטיח להם שאף פעם הוא לא יצחק ויצעק עליהם יותר. כולם הבטיחו אותו דבר, וניסים הוסיף ש-"לא רק כשמומו והשאר באים "לביקור"." הם המציאו לעצמם איזה חרוז סודי כזה, שלוחשים כששוכחים, או כשנזכרים, במה שהם הבטיחו.

****

למחרת רוני כרגיל הגיע ראשון לגבעה. דבר ראשון הוא בדק שהמחבוא לא עבר שוב מהפכה. המחבוא היה בסדר גמור. דבר שני הוא יצא לחכות בחוסר סבלנות לניסים ודוד ונעמי ורוקי. הם אפילו לא נראו באופק, כנראה בא היום עוד יותר מוקדם. ודבר שלישי, הוא פתח את הפה גדול גדול, כי במקום ניסים ודוד ונעמי ורוקי הוא ראה באופק את מומו ושאר החבורה שלו מתקרבים בכבדות עם שולחן אמיתי ושלם וירוק מעץ. הם הניחו אותו בתחתית הגבעה ומומו צעק – "רוצים את השולחן הזה? יש לנו שניים". הלב של רוני דפק כמו משוגע, הוא צחק כי לא ידע מה להגיד וירד אליהם. ביחד הם הרימו.. ביחד! הם הרימו את השולחן אל המחבוא. רוני, מומו, והחבורה שלו, הרימו ביחד שולחן למחבוא שבין עצי השיטה! זה היה באמת מהפכני.

לרוקי שהגיעה כרגיל אחרונה, וזרקה כרגיל את האופניים על העוקם, היה כרגיל קצת כיבוד בתיק, ושתי החבורות ההמומות מהאירוע התחלקו במה שיש. זה היה בכלל לא רגיל. בהתחלה הם היו קצת בשוק מעצמם, אבל אחר כך, למחרת והלאה, זה הפך להרגל, ואפילו התפרסם והשתכלל - הארוחות של אחרי הצהריים במחבוא של עצי השיטה. רוני ומומו אפילו תלו שלט שמזמין את כל הילדים מהשכונה. אבל המחבוא היה כבר קטן מדי, וחוץ מזה כבר לא היה בשביל מה להתחבא, אז הם גררו את כל החפצים מהמחבואים שלהם למגרש הריק שליד הבית של סימה גורביץ'.

ומאז הם ישבו שם ושחקו שם ואכלו שם ולפעמים הם גם רקדו שם.