ראשי

אגדה ירושלמית

על כביש מכושף ומשחק מחבואים

• מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

יום אחד

חצר ירושלמית, עץ רחב ועתיק, מדורה שכובתה ועדיין מעלה ניחוח חריף, אישה זקנה שיושבת על ספסל בפתח הבית ובוררת עדשים, וילד שבא להסתתר מאחורי גבה כי משחקים עכשיו מחבואים. הוא עומד ככה, הלב קוצב – "רק שלא יגלו אותי". הזקנה לא תסגיר אותו, היא ממשיכה במונוטוניות את תנועת המיון ומזמזמת לחן חדגוני, נוטה קדימה אחורה כמו אוניה בין גלים כדי שלא יכאב לה הגב.
בהתחלה ברוך לא שם לב שהיא מדברת אליו בכלל.
"יש כביש ברוך", היא אומרת, "שנמצא בתחומי השכונה הערבית ג'בל מוכבר, שם מתחת לארמון הנציב.
אבא שלך מכיר את המקום, תבקש אותו שייקח אותך לשם מחר. קוראים לו 'הכביש המכושף'".

ברוך ממשיך לעקוב בדריכות אחר הילד המחפש בעיניו ולוחש: "מה יש שם?"
"אבא ישחרר את הבלמים, והמכונית תיסע למעלה אפילו שהיא אמורה לנסוע למטה לפי חוק המשיכה. תיקח איתך בקבוק מים, תנסה לשפוך אותו, זה מצחיק מאוד, תראה איך המים עולים במורד הכביש". היא עונה קדימה לברוך שמאחרי גבה.

עכשיו המחפש כבר ממש קרוב, ברוך פורץ מאחרי גבה של הזקנה, רץ לעץ, כמעט כבר מגיע, אבל נתקל בשורש בולט ונופל. מאוכזב, דופק את האבק מהבגדים.

"בוא ברוך, כבר ערב".

יום שני

העץ הרחב, המדורה המעשנת, הזקנה על הספסל עדיין בוררת. העדשים התחלפו בפולים.
טריקה של דלת מכונית, ברוך מופיע בחצר עם בקבוק מים ריק ביד, נעמד מול הזקנה: "ראיתי!"
"נחמד נכון?" היא עונה ומזמזמת קצת, אחר כך מוסיפה, "ראית אשליה ברוך. זה נקרא אשליה אופטית. הזווית שבה סללו את הכביש לעומת הנוף נותנת הרגשה שהכביש הוא כלפי מעלה. אבל זה הפוך ילד, השיפוע הוא דווקא כלפי מטה".
ברוך מופתע. זה היה כל כך מוחשי.
הזקנה מוסיפה לזמזם וחורזת ללחן מילים:
"אני על כביש מכושף
ונדמה לי שאני עף
אני מתדרדר לכיוון הנהר
וחושב שאני בראש ההר
אני רץ וקופץ, עוד אגיע רחוק
אשיג את כולם, אעשה מהם צחוק..."

ברוך צוחק ורץ לחברים שנכנסו לחצר. שבע אבנים, תופסת? מחליטים - מחבואים.
שוב רץ ברוך להתחבא מאחרי הזקנה הבוררת, בדרך הוא מסמן לעצמו את "שורש הנפילה" ככה הוא קורא לו, היום הוא ירוץ הכי מהר, היום בטוח הוא ינצח את כולם.
הילד מתוח בקושי נושם, הזקנה מתנדנדת כמו סירה בלב ים ממשיכה לשיר:
"...רק כשאת כולם אשאיר מאחור
אגלה שבהם הייתי צריך לבחור..."

ברוך לא מקשיב לה יותר, המחפש קרוב מאוד, קרוב מידי, הוא פורץ, רץ כחץ קדימה ו-משתטח.
איך זה קרה? באותו השורש, "שורש הנפילה"!
הוא לא מסכים להמשיך לשחק. החברים מתפזרים. הזקנה מהספסל מסיימת לשיר:
"...והאשליה המכשפת תתנפץ
ואדע שכבר אין לי בה חפץ.
אז, את אחיי אצא לחפש".

אחר כך קמה, "בוא ברוך, כבר ערב".

אחרי ימים רבים

רחוב די שקט, בית דירות, בקומה רביעית גר ברוך. הוא באמת הצליח לנצח ולהשאיר את החברים מאחור. הוא בן שלושים, יש לו כבר תואר שני ודירה מטופחת. הוא יושב פרוע עם זיפים של שלושה ימים ואוחז בשתי הידיים בתמונה של הזקנה שהניח על ערמת הספרים:
"אם אני כזה מוצלח אז למה היום כל כך אפור, ולמה אני כזה עייף, ולמה אני לא רוצה שום דבר? תגידי לי זקנה, למה?" הוא שואל את התמונה בספק לגלוג.

הוא שומט את התמונה, ניגש לחלון, שמש חיוורת מגיעה בקושי ונוגעת עד התריסים, ברחוב שבעה ילדים משחקים מחבואים.
אחד מהם פורץ ממקומו ודוהר בנחישות אל העץ לדפוק, הוא מחליק בשלולית דביקה ונמרח לכל אורכו על המדרכה. הילדים עומדים סביבו, צוחקים.

הבטן של ברוך מתכווצת כאילו הוא זה שנפל, כאילו הוא שהושפל.
"שורש הנפילה" הוא מסנן ורץ לכיוון הדלת,
הוא נזכר בשיר שהזקנה שרה ביום של הכביש המכושף,
יורד בחיפזון במדרגות, הלב דופק, הוא חוזר בכאב:
"אני על כביש מכושף
ונדמה לי שאני עף
אני מתדרדר לכיוון הנהר
וחושב שאני בראש ההר
אני רץ וקופץ, עוד אגיע רחוק
אשיג את כולם, אעשה מהם צחוק..."

הוא יוצא מהבניין, קצר רוח מאתר את הילדים בעיניו וממשיך לזמר,
"רק כשאת כולם אשאיר מאחור
אגלה שבהם הייתי צריך לבחור..."

הוא רץ אליהם, הגרון שורף מחניק, הוא מסיים בלחש:
"והאשליה המכשפת תתנפץ
ואדע שכבר אין לי בה חפץ,
אז, את אחיי אצא לחפש".

במבוכה הוא מבקש להצטרף אליהם. ואומנם שהוא מבוגר והם לא בטוחים, בסוף הם מסכימים.
"אולי ככה נשחק" הוא מציע ומגרד בשתי ידיים בשיער שלא חפף כבר שבוע, "כשהמחפש מוצא את הילד הראשון הוא לא רץ לדפוק על העץ, הם מחזיקים ידיים ורצים לחפש את הילד הבא יחד. ככה גדלה חבורת המחפשים, עד שמוצאים את המתחבא האחרון".

הם משחקים שעה ארוכה ובסוף מתיישבים על שפת המדרכה. ברוך מספר להם על הכביש המכושף שראה בירושלים ואחר כך שר להם את השיר של הזקנה, שיר אגדה ירושלמי.