ראשי

רק אדמה ואנשים

סיפור קצר על מלפפון ועגבנייה שעם קורטוב של רצון ומחשבה הפכו לסעודה

• מאת: ניר יצחקי, הנדסאי עיצוב תעשייתי

אבא האמין שניתוק מהאדמה הוא כמו ניתוק מהחיים

מושב בשרון, עשר וחצי בבוקר והשמש כבר צורבת בקרקפת. עמי יורד מהטרקטור ומסתכל על השטח שנפרש למולו. הוא אוהב כל כך את ריח האדמה אחרי תיחוח, כאילו מספרת לו את כל מה שעבר בה מדורי דורות.

בקצה השטח נראים למרחוק בתי המושב. התמונה הזאת תמיד צובטת בלב, מזכירה לו את ההורים, זיכרונם לברכה, איך הגיעו כולם למושב ישר מהמטוס. הוא נזכר בארוחות הצהריים המשותפות, שלמרות דלותן – עגבנייה, מלפפון, לחם ומקסימום קצת שמן זית – היו רוויות בשמחה גדולה. הוא היה ילד קטן אז, ילד קטן שלמד ש-די.די.טי זה חומר שיכול להרוג כינים אבל גם יכול לצרוב בלב של אנשים, כשעולי צפון אפריקה רוססו בו כדי "לנקות מגופם טפילים", ושנים אחר כך לא שכחו את כאב ההשפלה. ובכל זאת חוסר הברירה, אהבת ציון, הדגלים והמצעדים ביום העצמאות, התמונות של בן גוריון בבית – כל אלה יצרו את ההרגשה שהנה, סוף סוף הגענו הביתה. הבתים הפתוחים, ריחות התבשילים והרבה אדמה ובוץ קישרו בין החיים של כולם אז.

השנים נקפו, ימים חדשים באו ואנשים התנתקו מהאדמה. לאט לאט הגיעו העובדים הזרים, והחברים שהיו פעם שווים הפכו למנהלים חשובים. ואז גם השפע הגיע, ועימו הרווחים הגדולים. עמי ומשפחתו היו כמעט היחידים שעדיין נאחזו בעבודת הכפיים, כי אבא האמין שניתוק מהאדמה הוא כמו ניתוק מהחיים. אבל גם מזה לא נותר הרבה אחרי שאבא הלך. הבתים הצנועים והפתוחים התחלפו בגדרות ובחומות, ומעליהן החלו מציצים בתים מפונפנים שמתריסים בתחרותיות "אני יותר גדול", וגם הייאוש נהיה חבר של קבע.

לפני שנתיים הגיע השפע של כל הזמנים. אז הם לקחו את כל ארגזי הירקות העודפים, שפכו במערום ועלו עליהם עם הגלגלים של הטרקטור. אלה חוקי הכלכלה. על המחיר חייבים לשמור, אפילו הגוועים מרעב משוקללים במחיר.

השנה הם תכננו לפעול באופן דומה, ומכולם דווקא אותו מינו לאחראי על השמדת העודפים. עמי עלה בלב כבד על הטרקטור, אסף את היבולים ועשה את דרכו אל אזור האשפה. בדרכו עצר במכולת – המבנה שבו הונחה אבן הפינה למושב. טרוד במחשבות על מה שהיה אומר אביו לו ידע שבנו משמיד את פירות האדמה, ניגש עמי לדלפק כדי לקנות סיגריות, אבל אז ראה את העיתון שנח לפניו. הכותרות שזעקו על מאות אלפי הרעבים, הציפו אותו באשמה.

הוא צייר בעיניו את הירקות שיתחילו להרקיב יומיים לאחר ההשמדה, ופתאום הבין שאולי זאת החברה שכבר נרקבת. כי איך יכול להיות שיש בארץ רעבים ופה משמידים אוכל? איך לא חשב על זה קודם...

הוא יצא מהמכולת והחליט לעשות פניית פרסה. במקום להשמיד את הירקות העודפים הוא יארגן אותם על שולחן חג. הוא חיבר כמה שולחנות וסידר עליהם את העגבניות והמלפפונים, הוסיף לחם כפרי ואפילו קנה שמן זית. אחר כך עבר בית בית במושב ובאזורים הסמוכים, והזמין את כולם – הנזקקים יותר והנזקקים פחות – לסעודה.

לקראת ערב רוב האנשים כבר היו סמוכים לשולחן. שנים שלא היתה התאספות כזו במושב. לראשונה זה זמן רב אנשים דיברו ביניהם. עמי רק הביט עליהם באחדות שהיתה כאן פעם ובאימא אדמה, שנותנת אוכל לכולם בלי לעשות הבדלים, שבשבילה כולם תמיד שווים...

פתאום היה אפילו זמן לתה עם הל וקוביות סוכר, והוא חשב איך אבא שלו בטח היה גאה בו, כי תמיד היה אומר: "פה יש לך רק אדמה ואנשים, בלעדיהם אתה לא שווה כלום".

לחצו כאן לקריאת עיתון הערבות - גיליון מס' 5