?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

התוכנית מספקת עולם עשיר של תוכן ישראלי מרתק בתחומי התרבות והחברה. לצד הקניית הידע החיוני הנותן לעולים מענה לשאלות המטרידות אותם ומלווה אותם בתקופת ההסתגלות.  

לפרטים
תנועת הערבות לאיחוד העם

תנועת הערבות לאיחוד העם

"תנועת הערבות לאיחוד העם" היא תנועה חינוכית-חברתית, א-פוליטית, שהציבה לה למטרה להעלות את ערך הערבות ההדדית למרכז השיח הציבורי בחברה הישראלית. אנו סוברים כי רק בדרך זו נצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים בפניהם אנו ניצבים כחברה

אודות התנועה
תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

עולמות התוכן והכלים הנרכשים בתוכנית ממשיכים ללוות את האסירים מעבר לתקופת שהותם בכלא, ומשפיעים לטובה על סיכויי השתלבותם בחברה הישראלית.

לפרטים
התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

תקופת הקורונה הציפה אל מול עינינו עד כמה בעיית הקשישים הגלמודים חריפה, מהווה הפסד חברתי קשה ומצריכה פתרון חברתי עמוק ומיידי.

לפרטים
Frontpage Slideshow | Copyright © 2006-2011 JoomlaWorks Ltd.

ראשי

ואולי נשמח תמיד?

 היינו חבורה. והיינו יוצאים בלילה הכי מאוחר שאפשר ונוסעים למושב. בין הפרדסים בקיץ היה יותר קר וערפילי, וזו הייתה תפאורה נפלאה, והיינו מדברים ללא הפסקה. ההורמונים שיחקו תפקיד מרכזי, ומי היה מאמין שהם בסך הכל משחק של הטבע?

  • מאת: מיה גרינברג

shutterstock 98049164  new


והרי גם רצינו אהבה, כזו שלא נגמרת לעולם עם האחד והיחיד שבשבילנו נולד וקיים. אבל כשאתה בגיל הנעורים אף אחד לא מעז לספר לך שאהבה אמיתית נבנית משניים שמשקיעים מתוך בחירה. והרי גם אם היו מספרים, הרי לא היינו מאמינים.

החכם שבחבורה, זה שתמיד הייתי מקשיבה לו, היה מ'. הוא קרא הכי הרבה, וידע הכי הרבה, וכל פעם שלא ידענו משהו והייתה עולה שאלה, הוא היה עוזר לפתור, אבל באופן כזה שנראה כאילו פתרת את זה בעצמך. והוא היה יפה וגבוה וכריזמטי עם לב זהב, והצחיק אותי יותר מכולם, והוא היה הכי הטעם שלי בעולם (טוב נו, לא רק שלי).

ובאותו קיץ שנת 90 ברגע הכי לא צפוי, שבו הרגשתי שמ' הכי רחוק מלהיות שלי, כשהוא הכי עם ר', והם הכי בעניין אחת של השני. ואני הסתכלתי מלא במראה, ואמרתי לעצמי שאני לפחות מיוחדת,

אולי גם חכמה, ופנטזתי על היום שבו אכבוש את הבמות והמסך ומ' יבוא על ארבע. אבל בדיוק אז, בעודי מעמיקה במונולוג המרקיזה דה מרטיי מ"יחסים מסוכנים", הוא פשוט בא, והלכנו לטייל ולא הפסקנו לדבר, וכל יום הייתי צובטת את עצמי, זה אמיתי? אנחנו עומדים להיות ביחד? זה אפשרי? זה מסתדר?

ואז הגיע ספטמבר ותקופת החגים ומ' התחיל להתנהג מוזר, איחר ללימודים והיה סרקסטי לחברים. ואז ביום הכיפורים, שמענו שההורים שלו מתגרשים, והוא עבר תקופה קשה. ועוד יותר היה קשה להתקרב אליו, ואני ביני לביני נותרתי נבוכה. ופתאום כל החבורה התפלגה, חלק לא יכלו לשאת אותו, חלק אמרו שאסור לנטוש אותו. וכאילו המשבר של מ' עבר על כולנו, לא הצלחנו להיות ביחד יותר משעה, והויכוחים היום נמשכים, וכאילו דווקא היינו מעלים נושאים רגישים ונכנסים אחד בשני, מין הרס עצמי, אבל קבוצתי. ותחושת הביחד היתה חסרה נורא, ולמרות שבתוך תוכנו אהבנו את החברים בחבורה, אף אחד לא העיז לעצור את ההתדרדרות הארורה.

מחוברים מעל זמן ומקום

ואז היה היום הזה הבלתי נשכח של פורים, מ' הופיע יום קודם כאילו משום מקום במקום המפגש וכאילו שום דבר לא קרה הוא אסף את כולם והציע לנו למה נתחפש השנה. וכולנו חיבקנו אותו והסכמנו. ולמחרת התחפשנו כולנו לאותם אנשים, אותה הפיאה ואותם הבגדים, ומרחנו את כל הפנים בלבן ואף אחד לא ממש הכיר מי הוא מי. ופתאום בתוך האשליה החיצונית הרגשנו איך גם אנחנו מתמוססים, ומחליפים תכונות ומדברים כמו האחרים, והיו שם באותן השעות בהן הלכנו דומים אחד לשני ברחובות עם הפטישים ותרסיסי השלג, היו שם רגעים שהרגשתי שאין לנו זמן ואין מקום, ואולי אנחנו כבר ככה אלפי שנים, הרגשתי שאנחנו באמת מאושרים.

העתיד הגיע, ולא פסח עלינו, ולא שאל אותנו מה החלומות שלנו ומה התכנונים. חלקנו מתנו צעירים, חלקנו מקיימים חיים בורגניים, מ' הלך אחרי ר' שהייתה לצידו גם בימים הקשים. אבל נראה לי שבכל אחד נותר ניצוץ מאותם רגעים משמעותיים. ופתאום רגע לפני פורים אני קוראת סטטוס של מ' שבו כותב שעומד להיוולד להם בן שני בקרוב, ובנו הקטן אמר לו דבר מקסים: "אבא, לא אכפת לי אם הוא יבכה ויציק לי, אני אוהב אותו, אני רוצה שנהיה חברים". ואז כתבתי לו ,והשיחה גלשה איכשהו למצב הכללי ששבור כי אנשים פשוט לא מתחברים ולא שמחים.

וזה מזכיר לי פורים. כששיכורים משמחה עד דלא מבחינים בינינו בין כל ההבדלים, הביקורת והפלגים, אלא פשוט מתחברים וחוגגים. הרי כולנו לבד, בסך הכל אנשים, ובעולם כל כך מקושר, בלית ברירה אושרנו תלוי באושרם של אחרים. אז אולי בכלל הגיעה העת שנפרוש את פורים על פני כל החיים.