ראשי

מה כולם רוצים מאיתנו?

זה לא סוד שלא אוהבים אותנו. ההיסטוריה שלנו תעיד על כך. אבל היום נראה שהגענו לשיא. כי היום מאוד לא אוהבים אותנו. כמעט בכל מדינה בעולם נשמעות טענות ואף ננקטות פעולות נגדנו. במקום לשבת ולבכות על מר גורלנו, החלטנו לחקור את התופעה מן היסוד. המסקנות, איך לומר, היו די מפתיעות. מסתבר שיש חוקיות שטבועה בקיום היהודי מדורי דורות. כדי לעמוד עליה נתבונן בשישה פרדוקסים יסודיים שמלווים את הקיום שלנו כעם

• מאת: סמיון וינוקור, במאי, תסריטאי ומרצה לקולנוע במכללת "ספיר", זוכה פרס האוסקר הישראלי

תמיד יפנו כלפינו אצבע מאשימה

"ההנחה הרווחת כאן בבריטניה ובמערב אירופה נוטה להיות שישראל אשמה עד שהוכח אחרת", הסביר בריאיון ל"מעריב" העיתונאי והסופר הבריטי, דאגלס מארי, בזמן מבצע "עמוד ענן". אל תיתנו לפוליטיקה להטעות אתכם. מבט חטוף על ההיסטוריה שלנו מגלה שהטיעון "ישראל אשמה עד שיוכח אחרת" חוצה תרבויות ותקופות. החל מרצח ישו (אנו בני השטן), דרך המגפה השחורה בימי הביניים (אנו נוהגים לשתות דם של ילדים נוצרים), והמשברים הכלכליים של ספרד, גרמניה, ארצות הברית, רוסיה ועוד (אנחנו שולטים בכלכלת העולם) וכלה, כמובן, במלחמות ישראל (אנו כובשים עם רודף שלום).

שורה תחתונה – אנחנו אשמים בכל הרעות החולות בעולם.

אימפריות קמות ונופלות, ורק שנאת ישראל בעינה עומדת...

אם הייתם רוכשים את עיתון "מישוואר" שיצא בטורונטו בזמן מבצע "עמוד ענן" או לחילופין את המהדורה של ה"גרדיאן" הבריטי יום אחרי הבחירות בישראל, הייתם מגלים קריקטורות משובבות נפש.

ב"מישאוור" נראה אדם שעל חזהו סינר המעוטר במגן דוד, בידיו מזלג וסכין ועל הצלחת שלו מונח ילד פלסטיני שותת דם, ואילו ב"גרדיאן" ניצב בגאון ראש ממשלת ישראל הנבחר כשבידו כלי עבודה מגואל בדם ולפניו החומה שהוא כבר בנה מדם של ילדים, נשים וזקנים פלסטינים. דוגמאות אלה הן רק טיפה בים הקריקטורות האנטישמיות שבהן משתמשים חברינו לאורך דורות. כל פרט בהן מחושב בקפידה והמסר שעובר בהן חד כתער: בעבר היו אלה ילדים נוצרים שנשחטו על ידי יהודים כדי לאפות מצות לפסח, ואילו כעת הקורבן הוא ילדי עזה. אי רציונלי ככל שהדבר יישמע – מדובר בגלגול מודרני של עלילת דם שחיה איתנו עוד מימי המתמטיקאי היווני, דמוקריטוס, כלומר כבר יותר משלושת אלפים שנה. מה גורם לשנאה יוקדת כזאת כלפי היהודים, ולמה דווקא כלפיהם? ומהו סוד כוחו של מיתוס אפל שהצליח לשרוד עם שינויים קוסמטיים בלבד במשך כל כך הרבה שנים? האמת, קשה לספק לזה תשובה הגיונית. אימפריות קמו ונפלו; תרבויות השתלטו על טריטוריות שלמות ונעלמו כלעומת שבאו; ההיסטוריה שוכתבה שוב ושוב; ורק שנאת ישראל בעינה עומדת...

אינטלקטואלים אנטישמיים

אם נדמה לכם ששנאת ישראל היא תופעה "שכוחת אל" ו"פרימיטיבית" שאופיינית לאספסוף חמום מוח, כדאי שתחשבו שוב. סקירה של דברי ימי "אהבת ישראל" תעלה שרבים מהאנטישמים המוחצנים ביותר באו דווקא מהאליטות. גדולי ההוגים הרומים והיוונים, כמו: מנתון, פילון האלכסנדרוני, סנקה וטקיטוס, טענו שאנחנו "מקור לקללות ולמחלות". אבות הנצרות, יוחנן המטביל ולותר, כינו אותנו "בני השטן ומגפת פשפשים". היציאה כנגד הדעה הקדומה והבערות לא הפריעה להוגי הנאורות, וולטר וג'ורדנו ברונו, לטעון שאנחנו "גזע מצורע המהווה מטרד וסכנה, וראוי לעקירה מן השורש מרגע לידתו". ואילו הדמיון היצירתי שימש סופרים ומחזאים נודעים כמו ווילאם שייקספיר, דוסטויבסקי וצ'ארלס דיקנס (שלא פגש יהודי מימיו) להנציח את הסטריאוטיפ המוכר של הנוכל היהודי בעל האף המעוקל והעיניים החמדניות.

הנרי פורד, נשיא ומייסד חברת פורד העולמית, הפיץ ברבים את הפרוטוקולים של זקני ציון, והמלחין הנודע, ויכרד ואגנר, אמר (כמה עשורים לפני שגרמניה הנאצית החלה להשתמש בתאי הגזים) ש"היהודים הם תולעים, חולדות, כינים. צריך להשמיד אותם כמו כולירע עד המיקרוב האחרון, כי אין כנגדם אף אמצעי למעט גזים רעילים". ואולי לסיום, ראוי לציין את זוכי פרס הנובל לספרות, גינטר גראס וז'וזה סאראמאגו, כמו גם את כוכב הרוק הפילוסופי, סלבוי ז'זיק, שהשוו אותנו לנאצים; את אלן באדיו, מחשובי הפילוסופים כיום, שכתב ש"הבעיה עם אותן המפלצות ההיסטוריות שרצחו מיליונים היתה, למעשה, שהן לא היו אלימות דיין"; את המוזיקאי היווני עטור התהילה, מיקיס תיאודורקיס, שאמר ש"היהודים הם שורש הרוע" ואת הבמאי הדני המהולל, לארס פון טרייר, שציין בפסטיבל קאן 2011 שהוא "מבין את היטלר ואפילו קצת מזדהה איתו".

איך הקצפת של התרבות הגבוהה יורדת לשפל כזה? האמת, כל דבר הגיוני שנגיד כאן לא יעזור.

כפיות טובה

הבאנו לעולם את התנ"ך, את יסודות המשפט, את האתיקה ובעצם את רוב מערכת המוסר. ייסדנו את המונותאיזם, שהוא המקור לנצרות ולאיסלאם. המצאנו את האלפבית ואפילו יזמנו למעמד הפועלים העולמי יום חופש שבועי. לכל אורך ההיסטוריה תרמנו באופן חסר תקדים להתפתחות המדעית, התרבותית, החברתית והטכנולוגית של העולם. היום, למשל, למרות שאנחנו מונים רק 0.2% מאוכלוסיית העולם, 27% מזוכי פרס נובל בפיזיקה ו-31% מזוכי פרס נובל ברפואה נולדו לאימא יהודייה. 21% מחברי אגודות הסטודנטים באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארה"ב (Ivy League) הם קרובי משפחה שלנו, 37% מהבמאים זוכי האוסקר עשו בר מצווה, כל זוכה שני בפרס הפוליצר עשה ברית מילה, וקרוב ל-40% מרשימת הפילנתרופים המובילים של מגזין "ביזנסוויק", הם משלנו. וזה עוד לפני שדיברנו על "אומת הסטארט-אפ והיזמות"...

לכאורה, שאר האומות היו צריכות לשאת אותנו על כפיים, או לכל הפחות להוקיר לנו מעט תודה. אלא שהמציאות כל כך רחוקה מזה... נראה כאילו כולם מתעלמים מהתרומה חסרת התקדים שלנו לאנושות.

יהודי נותר תמיד יהודי

לאורך הדורות היו לא מעט יהודים שניסו להתנער מהיהדות. בשביל מה אנחנו צריכים את העולם על הראש שלנו? הם חשבו בינם לבין עצמם. אני בכלל מזדהה עם הרעיונות הנאורים של המערב ולא עם חשכותה של היהדות... הבעיה היא שההיסטוריה מוכיחה שגם אם נהיה הכי פטריוטים שיש ונתרום המון לארצות שבהן אנחנו חיים, זה לא ממש ינקה אותנו מ"אות הקין" היהודי. ויש המון דוגמאות לכך, החל ביהודים שניסו להסתיר את המילה שלהם באמצעות ניתוח בתקופה ההלניסטית כדי להתחרות בעירום כמו כולם; דרך יהודי בורדו שבשנת 1774 החליטו ללמד ספרות, צרפתית וחשבון במקום תלמוד כדי למצוא חן בעיני הכתר הצרפתי, וכלה בסיפורם הטראגי של דמויות כמו הקצין הצרפתי הפטריוט, אלפרד דרייפוס, והמשפט שנתפר לו על רקע יהדותו; הכימאי הנודע, ולדימיר חבקין, שהמציא את החיסון למלריה ולכולרה אך הואשם ברשלנות רפואית על לא עוול בכפו, והמדינאי, ולטר רתנאו, שתרם לשיקומה הכלכלי של גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה ואף שימש כשר החוץ הגרמני, אך למרות זאת נרצח על ידי מתנקשים. כפי שמעיד ההיסטוריון, פרופ' יעקב טלמון, בין אם מדובר בעת העתיקה, בימי הביניים או בעת החדשה, כמה שהיהודי לא ניסה לתרום למדינתו, היא בסוף הפנתה לו עורף.

עוף החול – כמה שלא מנסים להשמיד אותנו, אנחנו עדיין כאן

"לעיתים התחושה היא שכולם בני תמותה, פרט ליהודים." כתב פעם וינסטון צ'רצ'יל, מנהיגה המיתולוגי של בריטניה. והאמת, קשה להתווכח איתו אחרי שמתבוננים ברשימת המכולת של ניסיונות ההשמדה של העם שלנו שמופיעה, למשל, בספריו של ההיסטוריון הצרפתי הנודע, פרופ' ליאון פוליאקוב. החל מטבח מיליוני יהודים בזמן המרידות הגדולות נגד הרומאים והיוונים בראשית הספירה, דרך הפוגרומים ורצח העם שהתבצעו ביהודים בחסות הכנסייה ועלילות הדם לאורך ימי הביניים והעת החדשה וכלה בשואה – קשה למצוא עם שישווה לנו במספר הניסיונות למחוק אותו מהמפה. ובכל זאת, אנחנו עדיין כאן... איך, לכל הרוחות, שרדנו? ומה מקור השנאה התהומית של העולם כלפינו? שאלות טובות.

אז מה בכל זאת כולם רוצים מאיתנו?

למרות שזו שאלה שיהודים ובמיוחד ישראלים לא אוהבים לשאול, אם נתבונן ברצינות בקורות העם שלנו נגלה שקיימת חוקיות שמלווה את ההצלחות והכישלונות שלנו לאורך דורות. יש סיבה לכך שהעולם כל הזמן דורש מאיתנו לעשות משהו אחר ממה שאנחנו חושבים שאנו צריכים לעשות. יש סיבה לכך שאף פעם לא נצליח להתערות בעולם בהצלחה וגם לכך שאף פעם לא יניחו לנו לנפשנו. ויש גם סיבה לשנאה כלפינו. למרות שקשה לעכל את זה, מה שהעולם באמת צריך מאיתנו זה לא עוד הצדקה עצמית, כסף או אפילו המצאה מתוחכמת. בכל דחייה, בכל איום, בכל האשמה, בכל רדיפה – העולם כמו מכוון אותנו למימוש העיקרון שעל בסיסו נוסד העם שלנו עוד בימי אברהם, והיא הסיבה לקיומנו כעם. עלינו לממש בינינו את אהבת הזולת ולהעביר את שיטת הקשר בין אנשים לכל העולם. כל עוד לא נעשה זאת, העולם ימשיך לדחוף אותנו בתת מודע לממש את יעודנו, ואנחנו נסבול. אבל אם נצליח להביא לעולם את מה שהוא דורש מאיתנו במשך כל ההיסטוריה ובמיוחד היום – להתאחד בינינו ולהעביר הלאה את הדרך לחיים של סיפוק ושל אושר – נזכה למעמד של כבוד והערכה בין כל האומות.

לחצו כאן לקריאת עיתון הערבות - גיליון מס' 5