?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

התוכנית מספקת עולם עשיר של תוכן ישראלי מרתק בתחומי התרבות והחברה. לצד הקניית הידע החיוני הנותן לעולים מענה לשאלות המטרידות אותם ומלווה אותם בתקופת ההסתגלות.  

לפרטים
תנועת הערבות לאיחוד העם

תנועת הערבות לאיחוד העם

"תנועת הערבות לאיחוד העם" היא תנועה חינוכית-חברתית, א-פוליטית, שהציבה לה למטרה להעלות את ערך הערבות ההדדית למרכז השיח הציבורי בחברה הישראלית. אנו סוברים כי רק בדרך זו נצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים בפניהם אנו ניצבים כחברה

אודות התנועה
תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

עולמות התוכן והכלים הנרכשים בתוכנית ממשיכים ללוות את האסירים מעבר לתקופת שהותם בכלא, ומשפיעים לטובה על סיכויי השתלבותם בחברה הישראלית.

לפרטים
התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

תקופת הקורונה הציפה אל מול עינינו עד כמה בעיית הקשישים הגלמודים חריפה, מהווה הפסד חברתי קשה ומצריכה פתרון חברתי עמוק ומיידי.

לפרטים
Frontpage Slideshow | Copyright © 2006-2011 JoomlaWorks Ltd.

ראשי

נסיעה לים- תענוג או סיוט?!

יום בהיר, שמש זורחת, ריח של ים וגלים נשטפים על החוף. נכון כיף? אז זהו, שלא. למה? אני אסביר - נסיעה לים זה סיוט. תודו בזה - אף אחד לא באמת נהנה שם. אף אחד לא באמת רוצה ללכת לים - הוא פשוט הולך עם חברים ששיכנעו אותו לבוא.

  • מאת: רוני בלוצרקובסקי

תמונה לפוסט של רוני


אף אחד לא באמת רוצה ללכת לים - הוא פשוט הולך עם חברים ששיכנעו אותו לבוא.
 
שלשום בערב התקשרה אלי מיכל ואמרה שכולם נוסעים לים. לא רציתי להסגיר את הסלידה שהרגשתי באותו רגע מהדמיון של עצמי בביקיני, ואמרתי שאחשוב על זה ואודיע לה בבוקר.

בבוקר קמתי ות'אמת-לא רציתי ללכת. בחוץ 40 מעלות חום, לחות מטורפת ושמש שתשרוף אותי עד שאהיה אדומה כמו עגבנייה.

ובדיוק כשהחלטתי להישאר בבית, ואחר כך לומר למיכל שלא יכולתי או משהו, היא מתקשרת ושואלת איפה אני ואומרת שהן כבר בתחנה מחכות. אמרתי לה בשקט שאני לא רוצה לבוא, אבל היא ישר אמרה: "תבואי! יהיה כיף! נו, סמכי עלי, כולנו נהיה שם, יהיה צחוקים. בואי!".

ו.....טוב, פשוט באתי. למרות שממש לא רציתי. למה?
כי אני לא חושבת שמישהו באמת נהנה בים. אולי רק מהמים, ומהרגע שכבר לא קר לך יותר, או מהשמש - לכל מי שנשארים בשמש גם אחרי שהם נשרפו לגמרי. אבל באמת - מי נהנה?

בנות? לא נראה לי. ושוב, למה?
כי לבנים זה אחרת. הם זורקים על עצמם איזה סמרטוט (שבמקרה הטוב הוא גם בגד ים), חולצה שבכל מקרה יורידו ויוצאים.
בנות? זה ממש סיפור אחר. בחירת בגד-הים לוקחת שעות, וגם כשנבחר האחד המיועד, היא אולי תרגיש שהיא שמנה ונראית זוועה.

בקיצור, ההודעה של מיכל העירה אותי מהמחשבות האלו על הים, אז לקחתי את בגד הים הכי פחות מכוער, חטפתי קרם הגנה ועוד כמה דברים ויצאתי.

איך שיצאתי הרגשתי גל של חום ורציתי לחזור למזגן בבית. אבל לא רציתי לאכזב את מיכל. 
הלכתי לתחנה, ועליתי עם כולם על אוטובוס דחוס ונסענו. כשהגענו לחוף, דווקא כשהתחלתי ליהנות קצת מהשטויות והצחוקים - נזכרתי שהיו לי חששות. באי-רצון נגררתי אחרי מיכל והחבר'ה והתיישבנו בפינה מוצלת שמצאנו במזל,  פרשנו סדין ופרקנו את הדברים.

ואני, כמו כל הבנות, מחליפה לבגד ים בחשש ובהסתכלות על כל הבנות האחרות (שלידן אני שמנה יותר, מן הסתם), ומרגישה איך הביטחון המינימאלי שהיה לי נעלם. החוף נהפך למן שדה קרב של מלחמה שלא הוכרזה רשמית, וכל הבנות מודעות לנעיצת המבטים, הצחקוקים, הלחשושים ובעיקר - התחושה הזאת שכולם, במאה האחוזים, נראים יותר טוב ממך.

חוץ מזה, הלכלוך והחום מעלים רצון עז לעשות רוורס ולחזור הביתה. 
ואי-אפשר לשכוח את הילדים, ההורים שצועקים עליהם והרעש הכללי שנוצר. 
והכלבים. אנחנו הגענו לחוף עם כלבים משוחררים ולכן נאלצתי להתמודד עם כלבים מלוכלכים, שנעמדו בדיוק לידי וניערו מעצמם את תכולת הים והחול שנדבקו עליהם.

אחד הכלבים גם גנב לי אוכל, דרך ולכלך את הדברים שלי והתעקש להישאר ללכלך את כל מה שבנס הצליח להישאר נקי. הוא פשוט לא הלך, כמה שביקשנו, התחננו, שום דבר לא עזר. והבעלים - לכו תדעו לאן הבן אדם הלך ועזב את החיה שלו לאכול לי את שארית הסנדוויצ'ים.

הזוי.

כשסוף-סוף הצלחנו להרחיק את הכלב, נשכבתי על הסדין ונהניתי מהשקט. אבל אז מיכל באה והתחילה לגרור אותי למים, בטענה שאי-אפשר לבוא לים ולא להיכנס למים. לכולם זה ככה - או שמישהו קורא לך לקרוא להיכנס למים, או שכבר ממש חם לך על החול. 

הכניסה עצמה לים היא לא תהליך מי יודע מה נעים - המים קפואים, אבנים עושות לך מסאז' הרסני לכפות הרגליים וכבר מצטערים על זה שקמת מהמחצלת היבשה.

ומשום מה כולם קוראים לזה תענוג. וזה שמשפריצים עליך מים מכל כיוון סתם ככה, כשעוד רועדים מקור ומשתדלים לא לזוז?

אם זה תענוג - גם עמידה בתור לקופה בידיים עמוסות זה תענוג. מדהים, נכון? וכשכבר כולם החליטו שהם השתזפו/נשרפו מספיק להיום, ארזנו את הדברים המלאים בחול והלכנו הביתה. בחום הנוראי. נראה לי שבדרך הביתה נשרפתי הרבה יותר מאשר בחוף עצמו.

כולי מלוכלכת, יש חול בכל מקום, ואני מפחדת לגעת בדברים שלי. לא שזה יעזור - רוב רובם מכוסה בערימות חול גם ככה. והבגדים...... אני לא אדבר עליהם. ועכשיו כל הסיפור הזה ובעיותיו מוכפל כשנוסעים חבורה של ידידים, שהיו משוגעים מספיק בשביל להציע ללכת לים בין השעות 2 ל-4 כשיש 38/40 מעלות בחוץ.

נוסה אישית - בהחלט לא מומלץ.

אבל כשמיכל שואלת אותי איך היה - אני אומרת שהיה כיף ומורחת חיוך גדול על הפנים שלי.
כי בתכל'ס - היא שכנעה אותי לבוא, ורק בגלל זה באתי- גם כשידעתי שאני לא ממש נהנית מבילוי בים.

אז למה? למה לצאת ו"ליהנות" כי כולם אומרים שזה כיף? ומה אם זה לא כיף? מה אם זה נראה רעיון גרוע?
ועדיין ממשיכים עם המסורת הזו. עדיין "זורמים" עם החבר'ה, עושים מה שכולם רוצים גם אם ממש לא בא לך עכשיו. וכל הסביבה שלנו מתנהלת ככה.

למה? זה באמת שווה את זה? באמת שזה לא מובן לי. וגם אני כזאת. ואת ואתה וכולנו כאלה. 
מישהו מוכן להסביר לי למה?