?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

התוכנית מספקת עולם עשיר של תוכן ישראלי מרתק בתחומי התרבות והחברה. לצד הקניית הידע החיוני הנותן לעולים מענה לשאלות המטרידות אותם ומלווה אותם בתקופת ההסתגלות.  

לפרטים
תנועת הערבות לאיחוד העם

תנועת הערבות לאיחוד העם

"תנועת הערבות לאיחוד העם" היא תנועה חינוכית-חברתית, א-פוליטית, שהציבה לה למטרה להעלות את ערך הערבות ההדדית למרכז השיח הציבורי בחברה הישראלית. אנו סוברים כי רק בדרך זו נצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים בפניהם אנו ניצבים כחברה

אודות התנועה
תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

עולמות התוכן והכלים הנרכשים בתוכנית ממשיכים ללוות את האסירים מעבר לתקופת שהותם בכלא, ומשפיעים לטובה על סיכויי השתלבותם בחברה הישראלית.

לפרטים
התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

תקופת הקורונה הציפה אל מול עינינו עד כמה בעיית הקשישים הגלמודים חריפה, מהווה הפסד חברתי קשה ומצריכה פתרון חברתי עמוק ומיידי.

לפרטים
Frontpage Slideshow | Copyright © 2006-2011 JoomlaWorks Ltd.

ראשי

הערב של סבא

אני מחכה איפה שקבענו. בתמרור ליד הפיצריה השכונתית. אני מחכה לנערה הכי יפה בשכבה.
הנערה שכולם חולמים עליה, הנערה שאם אני יוצא איתה כולם יקנאו בי. אני מחכה למיכל.
אני מחכה, כל שנייה מרגישה כמו שעה.

  • מאת: שימי ראין

 לפוסט של שימי1


אנשים חולפים לפני, אבל אני לא רואה אף אחד, רק את מיכל.

אבל אז משהו תופס לי את זוית העין. איש זקן, במדרכה ממול, מנסה להרים את השקיות של הסופר שכנראה נפלו לו מהידיים. הסתכלתי עליו כמה רגעים, נאבק באיסוף השקיות ללא הצלחה.

לא יודע למה, אבל הרגשתי שאני חייב לתת לו יד.

התקרבתי אליו ונזכרתי בסבא שלי ז"ל. אולי בגלל הריח. כזה ריח של זקנים, אתם יודעים. הרמתי את השקיות מהרצפה ובזמן שהגשתי לו אותם ראיתי את המספר שמקועקע לו על היד.

"תודה לך בחור צעיר".

"אין בעד מה".

חזרתי לתמרור, והוא המשיך ללכת, יותר נכון לצלוע, מחזיק בקושי את השקיות.

הסתכלתי בשעון, יש עוד כמה דקות. אז חציתי את הכביש אל המדרכה ולקחתי ממנו את השקיות.

"בוא. אני אעזור לך".

"תודה".

הלכנו בשקט כמה רגעים.

"אתה יודע", הוא לפתע פנה אלי, "אתה מזכיר לי את הבן שהיה לי. תמיד הלכנו ביחד לעשות קניות. הוא תמיד היה עוזר לי עם השקיות בדיוק כמוך".

לא התחשק לי בכלל לפתח עוד את השיחה. בכל זאת לזקנים יש נטייה לחפור, ומיכל צריכה להגיע כל רגע, אבל בכל זאת שאלתי.

"מה זאת אומרת הבן שהיה לך?"

ואז הוא נעצר. נעצר ושתק.

"מה קרה?"

אבל הוא המשיך לשתוק.

"אדוני, הכל בסדר?"

"הבן שלי."

"מה הבן שלך?"

"הוא לא."

"לא מה?"

שקט. "הוא לא חזר."

"לא חזר?"

"פשוט, הלך לבית ספר ונעלם."

"מה?"

"וכל השנים האלו... אני..."

השפה התחתונה שלו התחילה לרעוד והעיניים שלו היו מלאות לחלוחית.

"אדוני אני ממש מצטער".

"אתה, אתה הזכרת לי אותו".

ואז הוא פתאום המשיך ללכת. כאילו לא קרה כלום.

"אני גר פה, עוד שני בתים".

הלכנו עד לבית שלו. ההליכה הכי שקטה וארוכה שהיתה לי בחיים.

כשהגענו הוא הודה לי, ואני מלמלתי "אין בעד מה" והסתכלתי בשעון.

אני מאחר בשמונה דקות. הסתובבתי והתחלתי לרוץ.

רצתי לכיוון הפיצרייה, חושב איזה פדיחה אם אני מאחר לה, ושאני לא יסלח לעצמי על זה בחיים, וכל הזמן הזקן תקוע לי בראש.

הגעתי מתנשף לתמרור. מיכל לא היתה לידו, גם לא בסביבה, וגם לא ענתה בנייד.

אכלתי אותה.

התחלתי ללכת, מקלל את הזקן, מקלל את החיים.

ואז פתאום בתחנת אוטובוס שליד הפיצרייה אני שומע קריאה "שימי!"

ככה היא קראה לי. מתוך האוטובוס, עוד לפני שירדה ממנו.

"היי, אני ממש מצטערת שאיחרתי, ונגמרה לי הסוללה, סליחה..."

"זה בסדר, אין בעיה. גם אני הייתי פה ב... האמת מזל שהתעכבת אחרת כבר..."

"מה?"

"בואי, יש לי סיפור הזוי לספר לך".