עוגיות של שלום

עוגיות של שלום

הרצח של גדי ויכמן ז"ל, עורר בי זיכרונות על מקרה שקרה לי לא מזמן, על נערים מרעישים, שבקושי יודעים לתקשר עם הסביבה, וכל כך זקוקים לזה

• מאת: מזי הכט, נשואה ואמא לילדה, מתכנתת בחברת תקשורת, פעילה ב"תנועת הערבות"

יום שישי בלילה. שעה עשר. בדיוק סיימתי להרדים את הילדה אחרי סאגה של שעה וחצי. הקיץ עוד רגע מתחיל, אני משאירה חלון חצי פתוח כדי שיהיה אוויר, מתיישבת ליד המחשב, ופתאום שומעת צעקות וקללות מתחת לחלון של בתי, שמתחילה להתהפך בשנתה בחוסר נוחות.

מי זה עושה פה רעש בעשר בלילה?

אני נושמת עמוק וחושבת אם גם הפעם אני מזמינה משטרה. מסתכלת על השעון ויודעת שבגלל שעדיין לא חצות, אין לחוק מה לעשות בנידון. הזעם גואה בי. מסתכלת החוצה ורואה עוד כמה ראשים מציצים.

נער מקלל את אחד החברים שלו, וריח של עשן סיגריות עולה לאפי. מסתבר שגם בקומה רביעית מריחים סיגריה מעושנת בגינה.

אני מציצה מהחלון ורואה חבורה של שלושה נערים ושתי נערות, בקבוקי וודקה ו"רד-בול" בידיהם ועוד כמה בקבוקים שכבר זרוקים על הרצפה.

מתוך ההתנהלות וחילופי הדברים אני מבינה שלנער הזה קוראים שחר, והוא מקלל את החבר שלו, בצחוק ממש, מספר על אימא שלו ו"תחביביה", ואגב כך מזכיר כל מיני דברים מחוויות היום בבית הספר. מיטל, נערה עם צחוק מתגלגל במיוחד פשוט שבויה בקסמיו של שחר, וצוחקת כמעט מכל משפט שני שהוא אומר.

בין נשימה לנשימה, ואגב סגירת החלון בחדר של הילדה, אני שמה לב לתקשורת העילגת שלהם, ותוהה אם גם אני הייתי ככה בגילם, ומנסה לגבש אסטרטגיית פעולה יצירתית לסיום מקור הרעש.

אחד השכנים כנראה כבר הקדים אותי, כי אני שומעת את שחר וחבריו צועקים "איחס" ומסתכלים למעלה בחלונות מי זה שזרק עליהם ביצה.

לשתות כדי לדבר

פתאום נזכרתי שקראתי לפני כמה חודשים כתבה על בני נוער שקונים אלכוהול כדי שיוכלו לתקשר האחד עם השני, כי הם לא יודעים איך לעשות את זה. באותו הרגע, זה בדיוק מה שהייתי צריכה להיזכר בו, והזעם החל להירגע.

הלכתי למטבח, ומצאתי את חבילת עוגיות- השוקולד-צ'יפס-37% אחוז-שוקולד שאני הכי אוהבת בעולם. חבילה אחרונה. אני מחליטה להקריב את חבילת העוגיות הזו. מתלבשת, ויורדת למטה.

אני מתקרבת אל החבורה בהיסוס ובכל זאת משהו חזק ממני מקרב אותי אליהם.

עוגיות של שלום

"שלום. באתי להביא לכם עוגיות ולבקש יפה שתהיו בשקט כי הבת שלי נרדמה", אני אומרת מתה מפחד בתוכי.

שחר מסתכל עלי ואומר בקול: "את זרקת עלינו את הביצה!". אני נשארת רחוקה ממנו, ומסתכלת שהוא לא הולך להוציא לי איזה סכין ולדקור אותי.

"נראה לי שהייתי מעיזה להסתבך איתך ויורדת לפה אחרי שזרקתי עליך ביצה?"

"תראי, תראי לי איפה את גרה", אני מראה לו עם האצבע ומוסיפה שאני גרועה בצליפות.

הוא מתקשה להאמין לי, אבל מחייך ומניח לי. חיוך כובש יש לשחר הזה. אני מתחילה להבין מה קורה פה.

מיטל (עכשיו זכיתי לראות את פניה), בוחנת אותי גם היא, לא מאמינה לי. כמעט פוקדת עלי להראות לה תמונה של הילדה (מזל שירדתי עם הטלפון הנייד). ברעד אני מחפשת תמונה מוצלחת, ומראה לה.

הצלחתי. או יותר נכון העיניים הכחולות של בתי הצליחו.

סדקים בחומה

"יה, איזה מאמי! בת כמה היא?"

החברה של מיטל מצטרפת, ומיטל אומרת לשחר "בוא תראה איזה מתוקה!". בלי שתשים לב, מיטל עוזרת לי להתקרב אל שחר. עכשיו אני כבר מחבבת אותה, למרות הדיבור השכונתי שלה.

שחר אומר שהיא דומה למישהי שהוא מכיר, ומתחיל להתרכך. מסתבר שהוא אוהב ילדים קטנים. עוד נקודת זכות לטובתו.

אני עומדת איתם עוד כרבע שעה. אנחנו מתחילים לפתח שיחה על הרדמת ילדים, על הרעש ועל ביצפר ועל בכלל. לרגע אני ממש אוהבת אותם, ופתאום, לבקש מהם שקט נראה אפשרי, וכמה דקות אחר כך הם מציעים בעצמם להתרחק.

אנחנו נפרדים בקלילות, במקום פחד ממלאה אותי שמחה ותקווה חדשה.

כמו משפחה

הם הולכים, ואני מרימה את פחית ה"רד-בול" שהשאירו על הרצפה. אני חושבת שוב על המאמר שקראתי, ועל הצורך של הח'ברה האלו בקצת אלכוהול כדי להשתחרר ולהיות מסוגלים לדבר. גם אני מרגישה ככה לפעמים. איך הקשר שלנו הלך לאיבוד, הכל נעשה לנו כל כך מאולץ וקשה, לא זורם, לא מזמין. איך אפשר בכלל להאשים אותם? מתי בפעם האחרונה מישהו נתן להם דוגמה לתקשורת אמיתית וכנה, שלא מדברת על תוכנית הטלוויזיה מאתמול בערב?

ואז אני חושבת לעצמי, איך כל כך הרבה סיטואציות היו יכולות להיגמר אחרת, אם רק היינו מרגישים שמי שעומד מולנו הוא אח שלנו או חבר טוב, והיינו מנסים ללכת קצת יותר בדרך של שלום במקום לבחור כ"דיפולט" במלחמה.