כותבים עלינו

"זו לא המחאה של כל העם"

פורסם באתר http://telaviv.israelnow.co.il

את פתיחתה של המחאה החברתית בקיץ הנוכחי, אפשר לכנות במילה אחת: הסלמה.

מה שהחל בשנה שעברה עם אוהלים בודדים בשדרות רוטשילד והמשיך במדשאות שנראו כמו מחנה פליטים ובצעדות ענק שזכו לשמות ולכותרות מפוצצות, המשיך בחודש האחרון עם הפגנות שהחלו לגלות צדדים שעוד לא נראו כאן. זה החל בניפוץ שמשות והגיע לפני מספר שבועות לקורבן שרבים רואים בו כיום סמל. אך לצד אותם צעדים קיצוניים, בהם ניתן ואולי כדאי, לצפות בדאגה, יש גם מי שמנסה להוליך דרך אחרת של שינוי בחברה הישראלית של ימים אלה. דרך רגועה יותר, שאינה משלבת בתוכה רסיסי זכוכיות ואש, אלא שיח וניסיון להגיע אל הפיתרון המיוחל בפיוס. בדרך זו צועדת תנועת 'ערבות'.

תנועת 'ערבות', שהוקמה על ידי ארגון קבלה לעם בראשו עומד הרב מיכאל לייטמן, מתנהלת כיום כתנועה עצמאית ורואה לנגד עיניה חזון של חברה מאוחדת ולא רק מציאות שבה אוסף של פרטים חיים ביחד. זמן מה לאחר שהרב לייטמן הקים את התנועה, היא החלה לפעול כגוף העומד בפני עצמו ובשנה האחרונה אנשיה מקיימים אירועים שונים על בסיס יום יומי.

"אנחנו שותפים בימים אלה ליוזמה של הרבה מאוד ארגונים שפועלים ביחד ומנסים להוביל לשינוי ולשיח ציבורי חדש בתוך החברה שלנו" מסביר אביהו סופר, מנהל שיתופי פעולה ודובר של תנועת הערבות, "בפועל, זה ניסיון לחבר בין הרבה מאוד רבדים שונים של החברה, שבתוכה נמצאים הציבור החרדי, הציבור הדתי לאומי, ערבים, ימנים, שמאלנים, אנשי קיבוצים, עירוניים ועוד. כל זרם כזה בחברה באופן טבעי שונה מאוד זה מזה ומדובר באנשים שאין ביניהם הרבה מהמשותף ברמה האידיאולוגית. אבל האופן שבו אנחנו מנהלים את היוזמה הזאת, מכוון לכך שאותם אנשים יתחילו לחפש גם את המשותף שביניהם. זה תהליך שנעשה בארבעה תחומים, חינוך, חברה, כלכלה ותקשורת, ובתוכו יש פעילויות מול קהל רחב, מול אנשים בוגרים וצעירים, פעילויות מאוד מגוונות מכל הסוגים".

"המחאה לא תוליך לשום מקום"

כאשר מדברים על דרכה של תנועת הערבות, מקפיד אביהו לציין כי אין לה שום קשר למחאה החברתית ושהם מאמינים בדרכים אחרות ליצור את השינוי החברתי. גלי ההפגנות של הקיץ אולי נתנו דחיפה לנושאים החברתיים ויצרו עניין בהם, אך הצורה שבה פועלים בתנועה היא שונה במהותה ובתוכנה. "אנחנו מאמינים בחינוך כאמצעי לשינוי ולא במחאה" הוא מציין, "אנחנו לא שותפים למחאה ובסך הכול רוצים לקחת אחריות על החברה שלנו מבלי לבוא בתלונות לאנשים אחרים. אנחנו לא נגד אף אחד, אלא רואים עצמנו כמעורבים בתהליך של שינוי בדרך שלנו. בשונה מאנשי המחאה, שמתלוננים על הממשלה, הטייקונים ואחרים, אנחנו סבורים שהשינוי צריך להגיע בצורת שיח בין הגורמים השונים. אני לא מזלזל במחאה, יש לה תפקיד חשוב ואף ניסינו לפעול בתוכה כדי להעביר את הרעיונות שלנו באותה הזדמנות, אך אנחנו ממש לא היינו שותפים לה".

אביהו מתריע כי כפי שהוא רואה את המצב כרגע, המחאה אינה הולכת לכיוון הנכון. הוא מדבר על כך שאנשים מרגישים כי בכדי לזכות בתשומת ליבם של התקשורת והדרג הפוליטי, הם צריכים לבצע פעולות קיצוניות יותר, וכאשר עניין הציבור אכן מתמקד בפעולות שכאלה, הדבר רק מעודד אנשים נוספים לפעול בדרכים מסוכנות. "שום דבר לא יקרה לפי הערכתי באמצעות המחאה" מביע אביהו את דעתו, "אני חושב שגורמים שונים ינסו להקטין אותה מפני שהיא לא משיגה את מטרותיה ואני מעריך שהיא גם לא תשיג. צריך להבין שכשאנשים יוצאים לרחובות וצועקים נגד מישהו, זה לא מוביל לשום מקום. זו לא הדרך לעשות שינוי, את השינוי עושים בדרך של לקיחת אחריות לפני שבאים בטענות לעשירים ולחזקים. צריך לבדוק האם אני קודם כל מיישם בעצמי את מה שאני דורש מכל האחרים. הרבה יותר קל לצאת נגד מישהו מאשר לנסות למצוא את המשותף בין כולם".

עוד טוען אביהו, כי מדובר במחאה של פלג מסוים בעם ולא של כולם: "זו מחאה של אנשים שמאוד דומים אחד לשני. אתה לא רואה שם את הציבור הרוסי, הציבור החרדי, הדתי לאומי, את הערבים, אלא רק אנשים ממעמד מסוים. וזה בסדר, גם אני ממעמד הביניים, אבל זו לא המחאה של כל העם. המחאה הזאת הפכה להיות משהו מאוד סקטוריאלי וגם מפלגתי. מוצדק במידה רבה אמנם, אני מזדהה עם חלק גדול מהדרישות של מנהיגי המחאה, אבל אני חושב שהאופן שבו הם רוצים לפתור את הבעיות הוא לא נכון. הם מאלצים את האנשים להפוך ליותר קיצוניים. המחאה מנסה להביא לשיטה חדשה, אבל היא בעצמה לא ממש מיישמת אותה. אני לא רואה שיש שם אחדות בין האנשים, אלא פילוג, ושום תהליך שמתחיל בפירוד לא יכול להצליח".

תנועת הערבות מנגד, מבקשת כפי שצוין למצוא את המשותף. אביהו מסכים כי מדובר בתהליך ארוך מאוד שייקח זמן, אך הוא מאמין בו ואומר כי זו הדרך הנכונה לפתור את הבעיות: "אנחנו מנסים לחבר את כולם יחד, למרות שזה קשה. לאחר שנתחבר, נוכל לצאת עם מסר לציבור ולגשת לבעיות, לדברים הכואבים ולפצעים המשותפים לכולנו. לא מזמן קיימנו מפגש משותף ברהט. בחור שדיבר שם אמר שאבא שלו נשוי לחמש נשים ושיש לו במשפחה ארבעים ושניים אחים. עוד בפתיחה הזו של הדיון, אתה חושב לעצמך שהבחור הזה גר כעשרה קילומטרים מאיתנו, ואיזה דברים משותפים יש בינינו לבינו? ברור שעל פני השטח נראה שאין. אבל אנחנו הרי גרים במרחק קטן אחד מהשני ולכן יש צורך בתהליך עמוק בכדי למצוא את המכנה המשותף בינינו. כמובן שיש צורך לפתור את הדברים ההכרחיים כרגע עבור אלה שאין להם בית למשל, אבל באופן כללי, אם רק נצעק ונעביר קצת כסף מפה לשם, לא נביא לשינוי אמיתי. שינוי כזה לא יגיע מלמעלה, אלא מלמטה. אם נחליף ראש ממשלה כרגע, הדבר לא יעזור, מפני שבמצב הקיים אף ראש ממשלה לא יעשה את מה שדרוש. לכן הדברים צריכים להשתנות קודם כל אצלנו, מתוך העם".

שולחן בו כולם שווים

כפי שצוין, אחת הפעילויות היותר ענפות בה משתמשת התנועה על מנת להעביר ולייצר את מסריה, היא המפגש סביב השולחנות העגולים. מדובר בהתכנסות הנערכת בתדירויות גבוהות יחסית, לעיתים שבועיות, כאשר היא חולפת בדרכה על יישובים רבים ברחבי הארץ. חדרה, עמק חפר, באר שבע, עפולה, קריית גת, טירת הכרמל ויישובים ערביים, דרוזים ואחרים, פרסו כבר שורה של שולחנות מחוסרי פינות בכדי לשבת ולדבר. אירועים מעין אלה, נערכים בדרך כלל בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות ומתחילים עם דיון של מספר אנשי ציבור וחינוך. מנהיגים חברתיים, ראשי ערים, מנהלי אגף החינוך ומנהלי מתנ"סים מרכיבים פאנל ראשוני הדן בתחומים שונים הקשורים למקום, כשבקהל נמצאים בין 300 ל – 500 אנשים. החלק המרכזי של האירוע, מתחיל עם סיומן של ההתרחשויות על הבמה, כאשר זכות הדיבור ניתנת לעם. הנוכחים מתחלקים לקבוצות בנות עשרה אנשים, מתכנסים סביב שולחנות עגולים ובעזרת מנחים מטעם התנועה, מתחולל שיח בנושאים מגוונים.

על הפעילות שהתקיימה כבר עשרות פעמים וזכתה להצלחה רבה, מספר אביהו: "מדובר בפלטפורמה שמאפשרת דיון של אנשים המגיעים מרקע שונה, אך סביב השולחן כולם שווים. השיח הוא בנושאים חינוכיים, חברתיים, כלכליים ותקשורתיים ועד היום התקיימו כ – 35 מפגשים כאלה. בכל שולחן יש מנחה שהוכשר על ידי התנועה ולצידו מתעד שרושם את הדברים החשובים שעלו בדיון. זו דרך מאוד מיוחדת ליצור ולבנות שיח חדש בתוך החברה, וזאת אחת המטרות שהגדרנו לעצמנו. השיח מדבר על איך אנחנו עוברים מ'אני' ל'אנחנו', איך אנחנו מתחילים לתפוש את עצמנו כחברה ולא רק כיחידים שרוצים לנצל אחד את השני ואיך אנחנו בונים בינינו קשרים ויחסים ולא רק פוגעים זה בזה. הרעיון הוא שסביב שולחן אחד יכולים לשבת תלמידים בכתה י"ב וראש העיר, ולכל אחד מותר להביע את דעתו, כולם שווים. כללי השולחן העגול מכתיבים שלמרות אי ההסכמות שיש בינינו, המטרה היא לחפש את המשותף. אנחנו לא מעלימים עין מכך שיש חילוקי דעות, אבל אנחנו מנסים להתמקד במציאת הנושאים המשותפים לכולם".

עד היום נחשפו כ – 15000 אנשים מכל הארץ לפעילות השולחן העגול. התגובות שמקבלים ראשי העמותה מעודדות מאוד, מכל המגזרים המשתתפים באירועים. "אנחנו לא מתיימרים להגיד שאנחנו חיים כאן בערבות הדדית בינינו, אנחנו לא שם, אבל הצבנו את זה כערך שכולם צריכים לשאוף אליו" מפרט אביהו, "אני חושב שכיום אנחנו אחד הגופים הכי מוכרים שעוסק בפעילויות כאלה, עשרות אלפי אנשים נחשפו לזה, מכירים אותנו וגם מעריכים. במפגשים שלנו יש חוויה בלתי אמצעית של ניסיון להבין את הדברים המשותפים לנו ושמחברים אותנו".

בהמשך לדברים אלה, אביהו מדבר על מצב של קיטוב אמיתי בחברה: "כל אחד מגיע ממקום אחר ולצערנו הרב כל אחד מדיר את השני. אנחנו סבורים שהדרך הזאת מביאה אותנו למצב חברתי מאוד קשה, עד כדי משבר חברתי שאפילו מאיים על קיומנו. לכן אנחנו מנסים להוליך שינוי שבין היתר יחסן ויבנה אותנו כחברה ויחזק בינינו את כוח החיבור שיכול לעמוד מול הבעיות שאיתן אנחנו מתמודדים כיום. מצדק חברתי, בעיות כלכליות, יחס לעולים ועד לאלימות, כל אלה הם סימפטומים ואנחנו חושבים שהשורש העמוק של הבעיה, היא מערכת היחסים המעוותת בינינו. אם נבנה קשר נכון נוכל להתמודד בהצלחה עם הבעיות".

קישור למאמר המקורי