?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

תוכנית להעצמת העולה החדש בדרכו לקליטה נכונה בחברה הישראלית

התוכנית מספקת עולם עשיר של תוכן ישראלי מרתק בתחומי התרבות והחברה. לצד הקניית הידע החיוני הנותן לעולים מענה לשאלות המטרידות אותם ומלווה אותם בתקופת ההסתגלות.  

לפרטים
תנועת הערבות לאיחוד העם

תנועת הערבות לאיחוד העם

"תנועת הערבות לאיחוד העם" היא תנועה חינוכית-חברתית, א-פוליטית, שהציבה לה למטרה להעלות את ערך הערבות ההדדית למרכז השיח הציבורי בחברה הישראלית. אנו סוברים כי רק בדרך זו נצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים בפניהם אנו ניצבים כחברה

אודות התנועה
תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

תוכנית העשרה לשיפור מיומנויות חברתיות ותקשורת בין-אישית בקרב אסירים

עולמות התוכן והכלים הנרכשים בתוכנית ממשיכים ללוות את האסירים מעבר לתקופת שהותם בכלא, ומשפיעים לטובה על סיכויי השתלבותם בחברה הישראלית.

לפרטים
התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

התמודדות עם בעיית הבדידות בגיל השלישי

תקופת הקורונה הציפה אל מול עינינו עד כמה בעיית הקשישים הגלמודים חריפה, מהווה הפסד חברתי קשה ומצריכה פתרון חברתי עמוק ומיידי.

לפרטים
Frontpage Slideshow | Copyright © 2006-2011 JoomlaWorks Ltd.

ראשי

חינוך טוב לא קונים בכסף

 shutterstock 56110372 new

  • מאת: הצוות הכלכלי והצוות החינוכי של אתר "הערבות"

האם הקצאת תקציבים גדולים לפריפריה תסגור את הפערים בחינוך?

"עד שרעננה לא תעזור לרהט, נמשיך להיות חלשים מאיראן", קובעת מירב אורלוזורוב פרשנית בכירה ועורכת מדור דעות ב"דה מרקר" בהתייחס לעובדה שאנחנו אחרונים בעולם בפערים בחינוך. ישראל אמנם דורגה במקום השביעי במבחן המתמטיקה הבינלאומי Timss לצד מדינות כמו פינלנד וניו זילנד - אך היא גם הגיעה למקום 11 בדירוג עומק הפערים בין ציוני התלמידים, לצד איראן, סוריה והרשות הפלסטינית.

איך קורה שתלמידים ממעמד סוציו-אקונמי גבוה ממרכז הארץ השיגו פער עצום של 72 נקודות בציון הממוצע לעומת חבריהם בקרב המעמדות החלשים בפריפריה, והאם הקצאת תקציבים גדולים לפריפריה תסגור את הפער?

הסיבה לכך היא המודל הכלכלי שהונהג בישראל בעשור האחרון, לפיו עיקר ההטבות והתקציבים מופנים לגורמים מחוללי צמיחה ותעסוקה במשק, כמו העסקים הגדולים ובעלי ההון, מתוך הנחה שהצמיחה תחלחל מצמרת הפרמידה הכלכלית למטה, לרווחת כולם. אבל, אין ארוחות חינם וכדי לממן את ההטבות האלה, צומצמו התקציבים החברתיים שהממשלה מפנה לשירותים חיוניים לאזרחיה, כמו רווחה, חינוך ובריאות.

כך הפכה  ישראל  לאחת מה"קמצניות" שבין מדינות המערב, בכל הקשור לתקציבים חברתיים, לרבות חינוך.

אי השוויון רע לכולם

המדיניות הכלכלית המפלה מייצרת מצב שבו מי שחזק, מסתדר לבד. יש לו חינוך פרטי, קורסים, מורים פרטיים, כמה מחשבים בבית שהוא רוצה, בקיצור הוא לא מסתמך על הרובד הבסיסי שהמדינה מקצה.

עריית רעננה, כמו יישובים מבוססים אחרים, משקיעה במערך החינוך העירוני, הרבה יותר מישובי הפריפריה והתוצאה ברורה – מי שלא יכול להרשות לעצמו מסתפק בסל השירותים הבסיסי שהממשלה נותנת.

האבסורד הוא שברור שמשתלם כלכלית להשקיע בהוצאות הציבוריות ולצמצם את הפערים החברתיים. לא רק שזה יחסוך הוצאות, אלא זה גם ייצר הכנסות. ובכלל, אי השוויון רע לא רק לעניים, אלא גם  לעשירים, כמו שחוזר ומצהיר זוכה פרס נובל לכלכלה, פרופ' ג'וזף שטיגליץ.

אז למה למרות שאנחנו מבינים שהעוגה מספיק גדולה, ושמשתלם כלכלית לחלק אותה אחרת, אנחנו לא מסוגלים לשנות את השיטה הקיימת?! מה כובל את רגלינו, מעוור את עינינו ומסלף את דעתנו מלעשות זאת?!

התשובה היא כמובן הטבע האנושי שחומד עוד ועוד גם אם זה בא על חשבון האחרים. וכאן דווקא החינוך יכול לסייע לתקן את המצב. אפילו בתקציב הקיים. הרי למה רעננה לא רוצה לעזור לרהט? כי היא לא מרגישה שהיא תלויה בה. יותר מזה, היא רואה בה יריבה. אפילו בתי הספר בתוך רעננה לא מרגישים ששייכים לאותה סירה ומתחרים ביניהם על תוצאות מבחני המיצ"ב שיקבעו לאן ההורים ישלחו את ילדיהם. זה גם הסיפור של בעלי ההון שלא מסוגלים לוותר משהו מהונם העתק לטובת צמצום הפערים, למרות שזה לטובתם.

והמצער ביותר הוא שלתחרותיות הדורסנית הזאת אנחנו מחנכים את הילדים שלנו. שמפנימים היטב את המסר, וגדלים הרבה פחות רגישים לזולת, הרבה יותר מרוכזים בעצמם. בטוחים שכל מה שצריך בחיים זה כסף ופרסום גם אם זה במחיר של רמיסת האחר.

כסף זה לא הכל בחיים

אולי אנחנו חושבים שאם נזיז כמה שקלים בתקציב החינוך מהמרכז לפריפריה זה יפתור את הבעיה. אבל לא! גם אם נזיז הרבה שקלים זה לא יפתור את הבעיה. הכסף הכרחי אבל הוא לא העיקר בשינוי הנדרש בחינוך. מה שנחוץ לנו כאן הוא שינוי מהותי בערכים שהחינוך מנחיל. במקום "אני ואני ואני ואני", להתחיל לחנך לתפיסה של "אנחנו",  שכולנו יחד תלויים זה בזה. ואין לנו ברירה אלא לשתף פעולה. גם אם זה לא לרוחנו כי אנחנו מקושרים במערכת חברתית אחת.

לסיכום, החדשות הטובות הן שחינוך להתחשבות ונכונות לוויתורים הדדיים, לא קונים בכסף. ההשקעה בו יכולה להיות מינימלית, והרווח הכלכלי והחינוכי שהוא יניב לכולנו יהיה אדיר. החדשות שאולי פחות נאהב לשמוע הן שזה מחייב אותנו להשתנות...