מאמרים וטורים

גוף ההוכחה

אחת לחודש – חודשיים, אני או אחד מאחיי מלווים את אמא לבית החולים, למחלקת עיניים. ניתוח קטרקט פשוט שעברה לפני שנה והיה אמור להסתיים תוך עשרים דקות, יצא מכלל שליטה, הסתבך והתארך לשעה וחצי, עד כדי חשש לאיבוד הראייה

• מאת: פרידה גלעד

כבר שנה שאני ואמי פוסעות בין קירות בית החולים, שם היא מקבלת זריקות לעין, בתקווה להציל את הראייה.
בדרך למחלקת עיניים אנו עולות ויורדות במדרגות, גומאות מרחקים בין כותלי היכל הרפואה, שמרגיש לנו כמו מגדל קודר ומנוכר, הולכות ושבות דרך אינסוף חדרים ומסדרונות.

נראה שלכל איבר וגיד בגוף הקימו מחלקה (שתמיד נמצאת בבנייה והרחבה). כל דלת שאנו חולפות על פניה מעוררת חלחלה מאין סוף שמות שממציאים למחלות. נראה כאילו מערכות גופנו יוצרות אלף ואחת הסתעפויות וקישורים שהולכים ומסתבכים, וכמו החליטו לתקוף אותנו במיני מחלות שונות ומשונות. אנו עוברות ליד מחלקה שבשילוט שלה מילה בת כ- 15 אותיות שלא הצלחתי להגות, ועל כל פסיעה הפחד בי מתגבר, רק שלא אהיה עדה לאיזה מחזה שירדוף אותי בלילות.

למראה כל הסבל שם, עולה בי געגוע לאותו רופא משפחה חביב של ילדותי, שהכיר את כולנו ובו שמתי מבטחי. והוא ידע הכל, בעיקר איך להרגיע אותי עם מילה חמה וקצת אקמול.

אחרי שנה של "שוטטות" בבית החולים, אנו מתקשים למצוא את האור בקצה המנהרה, או את התקווה להשיב את העין לאיתנה. ולא רק אצלנו הייאוש מצטבר, הוא ניכר בעיניהם של מרבית החולים שיושבים פה שעות על כסאות, אצל השוכבים ימים ולילות במיטות, ואצל כל הפוסעים הלוך ושוב בלי מטרה, חסרי מנוחה. ומנגד, רופאים ואחיות נאלצים להתמודד עם משמרות כפולות, שמתוגמלות לעתים בהתפרצויות זעם מצד חולים ומשפחות. אלה ואלה מתנהלים בעולם מנוכר וחסר תקווה, מבקשים ריפוי אך שוקעים עוד ועוד בתוך מרמור ומחלה.

היציאה מהמתחם המעיק לזרועות השמש החמימות משיבה לנו מיד את הרגשת השמחה והחיות. על המדשאה ילדים משחקים, מתגלגלים מצחוק, רוכלים מכריזים על מיני ממתקים ופירות. ריחן המחניק של התרופות מתחלף בניחוחות של פריחה, קפה ועוגיות. מזכירים לנו כמה טוב לחיות.

אמי היקרה שולחת לעברי חיוך וקורצת עם העין הבריאה, מסמנת שנשב לנו קצת להירגע על איזה קפה ועוגה.

תמיד היא מוצאת דרך לעודד ולהשיב את הנפש למסלולה, להזכיר לי שוב ושוב שלא חשוב מה, העיקר שאנחנו ביחד, משפחה אחת תומכת, חזקה. והרגשת החיבור הזו, האחווה, היא שמזרימה בנו כוחות של ריפוי, בטחון ושלווה.

זה גם המקום שבו נמצא שמחה, מקום בו אנו מרגישים מוגנים כמו בבית חם, עטופים ברוך ואהבה. וזה חי ונושם בתוכנו לרווחה בזכות אותם הקשרים הנכונים שבינינו, שבדומה לקשרים שבתוך גופנו, בין כל התאים, האיברים ומערכות הגוף גם הם אמורים לפעול ביניהם בתיאום והדדיות, באיזון ובבריאות.

אז אולי במקום להתנהל בעולם קודר שמתאמץ נואשות למגר מחלות שהולכות ומשתכללות, אולי עדיף לטפל בשורש המחלה, שהם הפירוד, הניכור והבדידות. כנראה שמוטב לעמול על טיפוח קשרים נכונים ויפים, כך שברגע שנשיג את האיזון הנכון, השמחה והבריאות יחד עם החיוך יחזרו לחיינו.