מאמרים וטורים

מישהו מבשל אותך

לא משנה אם אני שמנה או רזה, קרייריסטית או עקרת בית, יש לי תפקיד מיוחד בחברה. ואת התפקיד הזה כולנו מכבדים, כי האושר של כולנו תלוי בזה שהמכונה הגדולה הזאת שנקראת "החברה שלנו" תעבוד בשלמותה

• שלי פרץ, שחקנית, תסריטאית, ואימא, פעילה בתנועת הערבות.
  
  

כשהייתי בת 12 אמא שלי קבלה טלפון מהיועצת, שבישר לה באופן מבהיל, שבתה הצעירה נמצאת על הקו הדק המפריד בין "נערה רזה – לנערה אנורקטית". אמי האהובה (ז"ל) נכנסה להיסטריה, ובתור מי שידעה שהיא עומדת מול נערה מרדנית במיוחד, נאלצה לפנות אלי בטונים מאיימים שאמורים היו לעורר בי, אם לא תבונה, לפחות פחד מהכיעור הרב שעלול להיגרם לנערות אנורקטיות. מאז אותו טלפון, היא הקפידה להכין לי לארוחת הבוקר כריכים עם שכבת שומן עבה במיוחד של חמאת תנובה ועוד 3 פרוסות גבינה צהובה מתנוססות ממעל.

האמת שאני לא התרגשתי במיוחד. פשוט לא רציתי שיהיו לי חצ'קונים, אז נמנעתי מאכילת דברים שומניים. ועל הדרך גילתי שהרבה יותר כייף לאפות עוגיות חמאה לכל בני המשפחה, ובעצמי להמנע מאכילתן. אולי זה היה בגלל שרציתי שיהיו לי ירכיים ממש שדופות, כמו של הבנות הבוגרות בחוג ג'אז.

אז הודות למזל, בעיית השמנה מעולם לא הייתה לי, אבל משום מה, אפילו כאשר הנני אימא לשלושה ילדים, ברגע שהבטן שלי מציצה מעבר לגבול השטוח, אני נכנסת להרגשת חוסר נוחות רבתי, שמלווה בחרדת "מתי יהיה לי זמן לחזור למכון כושר ולהחזיר את כבודי למקומו?"

אני מחזיקה מעצמי, וסלחו לי על הכנות, אדם אינטיליגנטי למדי, עם חיי זוגיות מרתקים, חיי חברה עשירים, עבודה יצירתית שאני מאוד אוהבת, ילדים שממלאים את ליבי אהבה, ושואבים את כוחותיי בתמורה. ויחד עם זאת, איכשהו אני מוצאת זמן ואנרגיה להילחץ מזה שחלילה אולי כבר אינני עומדת בסטנדרטים "הטבעיים" שהצבתי לעצמי בערך בגיל.. 10..?

מתבשלים על אש קטנה

לא אומר ששמחתי או נעצבתי בצורה קריטית כאשר ראיתי את הכתבה על הדוגמניות המלאות שממלאות כרגע את ראשם של יצרני דעת הקהל ברעיונות מרעישים לפרובוקציה טרנדית חדשה. זה באמת נחמד, שמאפשרים גם לנשים מעל מידה 36 להרגיש סבבה עם עצמן. אבל בהחלט הרגשתי מבוכה, שאני בעצם חלק מ"העדר", ואני יודעת מראש, שמה שמישהו אחר החליט – יכול בין לילה להפוך בעיני לאופנה הכי שווה. לאמת הכי ראויה.

גם אני, מסתבר, כמו כל בן אנוש, מושפעת בצורה נחרצת וקריטית מ"דעת הסביבה". לא משנה עד כמה אתלה את אושרי בהתפתחות פנימית (ואני תולה), עדין החיצוניות עלולה להאפיל על הרגשתי באופן מבזה. לא משנה כמה אשתנה, תמיד אהיה כבולה לחוק הטבע הזה שלפיו: מה שחושבים סביבי זו האמת העליונה והחשובה מכל. וכלום לא ישנה את זה. זו מערכת בילט אין.

ומי שעוד לא מאמין עדיין, שינהל טבלה ויבדוק עד כמה הוא חי מתוך שאיפה אובססיבית כמעט, ליישר קו עם התפישה החברתית שסובבת אותו, אפילו לגבי הדברים הקטנים ביותר: כמות הלייקים בפייסבוק, רמת ההכנסה שלו, מה נחשב "יפה" בעיניו, מה נחשב "שווה" בעיניו, איפה הוא רוצה לבלות, כמו מי הוא רוצה להיות.

אני רק תוהה, אם נוצרנו כיצורים שמנותבים קריטית מהשפעת הסביבה, ואמרו זאת חכמים לפני: "אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל. כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו.  כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה - ולא רצוני החפשי." (בעל הסולם, מאמר החרות)

כנראה שהמשימה שלנו כחברה נאורה ששואפת לחופש, היא לברר איך משתמשים בחוק הטבע הזה לטובתנו? האם לא מן הראוי, שאנחנו נחליט על הערכים שלפיהם אנחנו רוצים לחיות ובהם נשטוף את עצמנו 24 שעות ביממה?

אם נרד לשורה תחתונה, הרי שכל השפעות הסביבה שאליהן אנחנו רוצים להשתוות, מגיעות בסוף לצורך שלנו באהדה. אנחנו רוצים להיות אהובים, מוערכים בעיני אחרים. אז אולי הדבר הנכון לעשות, זה ליצור מערכת ערכים כזו, שאני זה מי שאני, וזה לא משנה אם אני שמנה או רזה, קרייריסטית או עקרת בית, יש לי תפקיד מיוחד בחברה. ואת התפקיד הזה כולנו מכבדים, כי האושר של כולנו תלוי בזה שהמכונה הגדולה הזאת שנקראת "החברה שלנו" תעבוד בשלמותה. וכשזה יקרה, נראה אולי שמפלס הדיכאון והלחץ מ"איך אני נראה לאחרים?" יורד, ונוכל לתת מעצמנו כדי לגרום אושר לכל הסובבים.