?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

מאמרים וטורים

מה בוער

בסוף יום עבודה מפרך, כולנו כאחד רוצים הביתה, אל חלקת האלוהים הקטנה שלנו, בין אם בישיבה מול משחק מחשב כזה או תכנית טלוויזיה אחרת, על קערה של אבטיחים או פיצוחים בסלון, מבקשים לנקות את הראש מכל מכאוביו, ואם אפשר לחלוק את כל זה בישיבה משפחתית או חברתית, ההנאה מובטחת

  • מאת: פרידה גלעד

 shutterstock 96012503 new

 

נכון, באנו ליהנות פה בעולם, ועד כמה שאני מוצאת הנאה מרובה בצפייה בדרמות איכותיות, עדיין קשה ואף בלתי נסבל עבורי למצוא הנאה בתכניות דוגמת האח הגדול. ושלא יספרו לי על ניסוי חברתי, או מעבדה אנושית שבאה לשרת משהו למעט בצע כסף של סוחרים ממולחים, מעצבי דעת קהל של תמימים, לרוב ילדים.

אני לא יכולה לצפות ולעצום עיניים לעובדה שסביבה כזו מעצבת את ילדינו, מחנכת אותם להתנהלות בעולם אכזר של תחרות, שבו רק החזק ישרוד, ובדרך להצלחה יהיה מוכרח לרמוס אחרים. די לחטוף הצצה גם בסרט הלהיט – "משחקי הרעב" ולקבל חלחלה ממה שבחרנו להאכיל בו את ילדינו - משחק ריאליטי עתידני בו ילדים רוצחים זה את זה, שבסופו רק האחרון ישרוד.

אנו מטפחים נוף תרבותי חדש הנסמך על ליבוי יצרים, דרמה ומתח, שלכאורה נועדו לספק לנו הנאה, אך הדרך קצרה מאותן תכניות הבידור שלנו ועד לחדשות מזוויעות שחושפות אותנו לגל טרור חדש, למיני רציחות; של אח את אחיו, אב את בנותיו, או לקוח ממורמר את מנהל סניף הבנק, יחד עם מי שעמד לו בדרך.

נראה שהכימיה בראשנו יחד עם אקלים חם ומבולבל ואגו שמתפתח למימדי ענק, יוצרים מצב שכל תזוזה בינינו, כל עלבון או מצוקה גוררים התפרצות של לבה, וטירוף שמכה על פעמון אזעקה שאומר: "תצילו, אני בוער! לא שולט יותר במצב, עדיף לי לברוח לעולם אחר, ומי שעומד לידי הולך איתי".

נתנה לנו הזכות לאהוב

כעם היושב בלבה של פיסת אדמה רווית סכסוכים ומלחמות, כל צלקת כזו נצרבת בנו כאות וסימן להיחלשות כללית, כשאח לאחיו הופך ליריב.

במבט לעומק הווייתנו נמצא שכולנו אחים, ושהאמרה – "כל ישראל ערבים זה לזה", היא לא רק סטיקר יפה לקשט בו את הרכב, אלא חובה שעלינו ליישם הלכה למעשה, ביום יום, בחינוך, בכביש או בתור לסופר, אחרת מצוקה שהודחקה והתכחשנו לה חוזרת וגובה את מחירה בצורה הכי נוראה.

חוקי הג'ונגל שאימצנו תורגמו מזמן גם לטרור בכבישים. מי מאיתנו לא נקלע לאיזו סיטואציה שמעלה לו את החום ולא רק במנוע?

השבוע זה קרה לי, באינסטינקט שמקורו בהשפעת הסביבה הייתי אמורה לצפור לאותה נהגת איטית שנוסעת כך לפניי, מאיטה לי את קצב הזחילה. אך בניסיון ליישם איזו אמרה חכמה לרמת הביצוע בשטח, חשבתי שהנה הזדמנות להוריד את הווליום של העצבנות ולחפש גישות חדשות, טקטיקה שיכולה להיראות מגוחכת, אבל בסוף המסלול הרגשתי רגועה בהרבה מכל הפעמים בהן צפרתי: דימיתי בעיני רוחי את אותה נהגת כאילו היא הבת שלי, לומדת לרכוב על אופניים, או בדיוק קיבלה רישיון, ואני אמורה ללוות אותה, להגן עליה בצעדים הראשונים, שתגיע ליעד שלה שלמה ובטוחה.

כשדרכנו התפצלה, שלחתי לה חיוך, והיא נפנפה בידה חזרה, מודה לי על הסבלנות שאפשרה לה למצוא את הרחוב המבוקש בעיר זרה.

אז מה בוער ולמה למהר? סוף מעשה במחשבה תחילה, כשפעמון האזעקה בפנים מתחיל לאבד שליטה, מוטב לעצור לדקה, לקחת נשימה עמוקה ולהיזכר בכל ההנאות שעבורן כדאי לחיות.


shutterstock 96012503 new

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך