מאמרים וטורים

הפרח בגני

בין כל מפלצות הבטון שמקיפות לנו את הבית ישנה גינה אחת עם כמה עצי צל וערוגות של פרחים, וישנו שכן אחד ערירי שמידי יום יושב תחת אחד העצים עם ספר קריאה. הוא משקה בקביעות את הפרחים, שבאביב צומחים לשיא היופי ויחד עם הבריזות מפיצים ריחות בכל פינה, מנעימים לנו את החיים רגע לפני החמסינים הנוראים

• מאת: פרידה גלעד

                                                                                                            צילום: נטלי שור

 פעם היה לשכן כלב שהוא טיפח כמו בן ממש, אבל אחרי שהכלב מת הוא נשאר עם אותה חלקת גינה שקושרת אותו לאדמה, פנסיונר בלי אף חבר.

בין צהלות הילדים המשחקים על המתקנים בגן, הבחנתי לפני שבוע בחסרונו של השכן, העברתי מבט על הפרחים וראיתי שהם עברו חבלה ממש. כל ערב מתקבצים בגינה הזו בני נוער, שותים, מעשנים, מרעישים, משאירים לנו סימנים של מרד, יתכן שעקרו את הפרחים.

עברו ימים והשכן לא נראה, "חייבת לעלות לבדוק", חשבתי לעצמי בלב חרד, בכל זאת, אדם ללא משפחה יכול להתפגר בין קירות ביתו ואף אחד לא ידע, היו דברים מעולם.
בין הקומה הראשונה שלי, עד אליו לשמינית, גרים שכנים שאצלם מעולם לא ביקרתי. מרבית האנשים אינם מכירים זה את זה, בקושי שלום-שלום.
מקישה מספר פעמים על הדלת, השכן פותח מנעול ועוד אחד לכדי חריץ קטנטן ובוהה בי, מופתע ומהסס.
לוקח לו רגע לזהות ולקשר את פני לתמונות חייו, אבל משהצליח לבסוף, הוא פותח את הדלת, ובמבט מושפל מורה לי להיכנס לסלון. הבית מוזנח למדי, הריחות מוזרים. על כל מדף ושידה בדרך לכורסא מונחות תמונותיהם של ילד, השכן ואישה.

הוא מגיש לי כוס מים, ואחרי שתיקה ארוכה וכמה חיוכים של מבוכה, הוא שואל לשלומי ושלום המשפחה, ושמזמן לא ראה את בעלי, אני מספרת לו על משבר הגירושין שעברתי בשנה האחרונה. הוא מישיר אלי מבט בעיניים מלאות חמלה, ומתחיל לספר איך בנס שרד את השואה בעודו ילד קטן, איך כל משפחתו אבדה לו שם. וכשבגר נשא אישה ונולד לו בן, שניהם בתמונות. את אשתו הכריעו צלקות השואה, והיא נפטרה ממחלה. הוא עלה לארץ עם הילד, שנפל במלחמת יום כיפור. מאז הוא חי לבד, בלי אף קרוב משפחה. עבד שנים כמהנדס באיזו תעשיה.

קשר ושמו ערוגת פרחים

ערוגת הפרחים, הוא מספר, היתה איזה קשר שטיפח בין החיים בקומה השמינית לאדמה. קשר עם הילד שהאדמה לקחה, קשר עם האישה שאהב והותירה אותו לגדל את הבן לבד.
העבודה התובענית לא אפשרה לו למצוא בת זוג אחרת, ותלאות החיים בשילוב עם האופי הסגור והביישני שלו, תרמו אף הם לחיים במגדל של זיכרונות ובדידות.
כשאני שואלת: "מה קרה לגינה היפה?"

הוא משיב לי שלאחרונה הוא פשוט התחיל לאבד את הטעם לטפח אותה. "בשביל מי אני עושה את זה בכלל?" שאל בכאב.
אני מספרת לו שהגינה שלו גרמה עונג לכל מי שראה אותה, ובחיוך מוסיפה, שההזנחה שלה ממש הוציאה אותי משלוותי.. ואז אני מציעה לו, "מה דעתך שיחד נשקם את הגינה?" כשבראשי קודחת המחשבה: רק שיחזור ויצא לשמש, לאור, שלא יסתגר פה לבד.

זה יכול לקרות לכל אחד, חשבתי לעצמי, כולנו למודי פרידות וניתוקים, השנים חולפות, הילדים גדלים ועוזבים, אבל השכנים נשארים.
אז איך קרה שרחקנו כל כך זה מזה, אנשים? רחקנו מהימים בהם יכולנו לישון בלי לנעול דלתות, ימים של אחוות שכנים בהם לא הרגשנו כל כך לבד.

לא יודעת מאיפה באו לי המילים, וביציאה אמרתי לשכן: "חג שבועות בפתח, הבית שלנו מלא בסוגים של גבינות שהפרות לא חלמו שהן יכולות לייצר... בוא לחגוג איתנו".
השכן בצחוק מאופק, מנסה לדחות ההצעה בנימוס, קשה לשנות הרגלים ברגע. עוד חיוך ועוד בדיחה מפשירים בינינו האווירה, מצמצמים המרחק עד דק, והשכן נעתר להזמנה. בהמשך גם פינינו קצת זמן, גייסנו את הילדים בבניין ושיקמנו את הגינה.

וכמה מילים ממני, לחג הזה המיוחד:

יפה לנו חג שבועות הזה, על כל הלובן שלו, על כל הצחוקים למראה הילדים והמבוגרים המשחקים במים. יש בחגים שלנו מנהג אחד או שניים שעושים חשק לבלות יחד, להתחבר, ליהנות.

זה חג של ביכורים, של שפע שאמור למלא את כולנו, אם נדע לטפח בינינו את הקשרים הנכונים, לכבד זה את זה ואת האדמה, על כל פרייה ואוצרותיה.
וגם ביקורים, שנהיה תמיד עם יד על הדופק למצוקה של אחרים, ובעזרה הדדית נטפח בינינו יחסים יפים, ממש כמו ערוגה של פרחים, שנוכל ליהנות מכל היופי וממנעמי החיים.