מאמרים וטורים

מדורת השבט

• מאת: פזית יהוד נתנאל

כנראה שהייתה זו תחושת החמימות שהזדחלה אלינו מבין הלהבות המרצדות של מדורת ל"ג בעומר, או שמא הייתה זו הרגשת הקרירות מהלילה השחור והצונן שהצליף לנו בגב. אך בכל מקרה, כבר זמן רב שלא דיברנו שיחה מהלב -אחיינית ודודה שבינינו 15 שנה בלבד. דומות חיצונית, אך בדברים רבים חושבות אחרת – היא ימין יציב, אני שמאל מבולבל. היא מקפידה על טיפוח עצמי, אני על טהרת הפשטות. אצלי חשוב סדר ולעמוד בזמנים, אצלה זה חסר חשיבות...וככה קרה שמלא פעמים פספסנו אחת את השנייה.

למדורת ל"ג בעומר התכנסנו עם משפחה ורק קומץ חברים והיא הגיעה, באיחור אלגנטי כמובן, עם בן זוגה, והתיישבה לידי מתארת בפרוטרוט איך קנתה את הנעליים היקרות שהיא נועלת, בעודי מהנהנת ומצטערת בלב על הבזבוז. ואז, בינות ריח המרשמלו החרוך-מתוק, פצפוץ הגחלים הלוחשות ומגעו השורף בלשון של תפוח אדמה מפוחם, הם הכריזו, אחייניתי ובן זוגה, שיש להם משהו לספר לנו.. אבל עוד מעט, אחרי שהתה יהיה מוכן.

מתהפכים מהקצה לקצה

בעוד קומקום התה מתמהמה לרתוח כאילו בכוונה, היא אמרה לי, משהו שמאוד הפתיע אותי, שכן היא הבהירה לי היטב כבר מזמן, שלדעתה כל אחד צריך לדאוג רק לעצמו וכך יסתדרו הדברים. "את יודעת.." היא התקרבה, "אחריי שהאש תכבה, כולנו שוב נלך וכל אחד יחזור ל'מחילה' שלו, למקום הנוח והשקט שאף אחד לא נכנס ומפריע לו שם, ונהיה שוב רחוקים. זה ממש לא טבעי לנו. פעם כשעוד חיינו במערות ומדורות היו עניין קיומי ויומיומי, כל מה שהיינו צריכים אחריי ערב שכזה, זה פשוט לפרוש לאיזה פינה במערה, אבל נשארנו קרובים, ביחד. ראינו זה את זה. הרגשנו אחד את השני".

לא ידעתי מה לומר לה, אבל שמחתי לגלות שנקודת המבט שלה על החיים התרחבה והיא מסוגלת לראות מעבר לעצמה, ושאלתי אותה, איך זה שדעתה השתנתה מקצה לקצה?
היא לקחת זרד עץ, הוסיפה למדורה והסבירה ש"יש ציוני דרך שגורמים לך לקלוט דברים בצורה שונה, אפילו הפוכה, כמו למשל שהקרובים הפכו רחוקים כשאתה רוצה לחלוק איתם משהו חשוב ואיך

כל אחד חי לעצמו בדירה משלו..." "ושבעצם.." השלמתי אותה – "איננו מסוגלים להיות עם אף אחד באמת, כמו היינו בלב אחד ועם רצונות ומחשבות אחד למען השני".

"ממש ככה", היא המשיכה את דבריי – "החיים המודרניים הפכו אותנו מתוקשרים טכנולוגית, אבל לרוב ריקים מתוכן, כשאנו שולחים זה לזה מסרונים קצרים ולחיצת לייק, כדי לומר 'אהבתי' ".

"וכמה המצב הזה הופך בלתי נסבל", הוספתי עוד שלהבת אחרונה – "כי מצד אחד אנו קשורים זה לזה מצד הטבע, ולכן, קיימת בנו הכמיהה לחזור לחיות כמשפחות גדולות, ומהצד השני המציאות היא שכל אחד "בתוך עצמו הוא גר.."

הפכים מתחברים

ובינתיים מקנקן התה סוף סוף היתמרו האדים והוא נמזג בין הסובבים, ושניהם נעמדו ובידם כוס התה מורמת ללחיים והודיעו קבל עם ומשפחה - הם מתחתנים.

ואז, באור האש המנצנץ ובתחושת השמחה על איחודם, יכולתי לראות שזו דרכו של הטבע לאהוב ולתת חיים, להכניס קצת פלפל, אש וטעם על ידי חיבורם של ניגודים – בעל ואישה, ימין ושמאל, וששבט אחד בעצם מורכב מהרבה פרטים שונים - סבים, הורים, אחים, דודות ואחייניות, ילדים, כלות וחתנים, הרוצים להיות יחד, סביב לאש מדורת האהבה.