מאמרים וטורים

יש לי מדורה משלי

היא שוכבת במיטה כרגיל עם הלפ טופ שלה ולצידה הבעל עם הלפ טופ שלו. יכולים שעות ככה. זורקת לו "מה היינו עושים בלי האינטרנט"? והוא רק מחייך, אפילו בלי לנתק את העיניים שלו מהמסך. הוא מתפקע מצחוק מוידאו קורע מיו טיוב, והיא נפעמת מעוד הרצאה חד פעמית של טד

• מאת: מיה גרינברג

אני לא מבינה מה היינו עושים בלי האינטרנט, אני לא יכולה אפילו לנסות לדמיין. לפעמים אני חושדת שהמצאנו את האינטרנט כדי שיהיה לנו מה לעשות ביחד, כדי שלא נמות משעמום. המצאנו משחק, אמצעי שיתווך בינינו, יאפשר לנו להרגיש מה שאנחנו כבר לא מרגישים ביחד. שנוכל להתייחס אליו וכך לתקשר אחד עם השני.

מדורת השבט

מדורת השבט היא מושג שאול, שמתאר דבר שמלכד סביבו את כל האנשים. מושג ותיק שהודבק לערוץ הראשון, ויותר מאוחר עם תוספת הערוצים, הוא נקשר בתוכנית עם הרייטינג הכי גבוה, שבדרך כלל יש סביבה גם באזז תקשורתי, ולמחרת השידור כולם מדברים עליה בעבודה.

בעולם של מסכים פרטיים כבר אי אפשר לומר שכולם מתקבצים סביב תוכנית אחת בלבד. היא בשלה והוא בשלו, ואם יש ילדים, אז מיותר לציין שיש לכל אחד מסך בחדר, ובין לבין הוא נמצא בנייד שהולך איתו לכל מקום. איש איש ומסכו הוא. ואיה לנו מדורת השבט הזוגית, המשפחתית, החברתית?

אש של שנאה

אולי התיאור הפותח של הזוג החביב עובר מסך, אבל לא תמיד זה ככה, יש זוגות שבהם כבר לא ממש צוחקים מההבדלים, אלא בוחרים להפרד. כל אחד מתבצר חזק מדי בעמדותיו, ולא מוכן לוותר על צרכיו למען הזוגיות, המשפחתיות. זה נקרא אגו. הדאגה האובססיבית לעצמי.

יש הרבה מדי גירויים וגאג'טים שמתחזקים את ה- "I AM" –בעולם ומלואו משלי. אבל על הדרך זה גם עלול לנתק אותנו מאחרים, החל מיושבי ביתנו וכלה בכל היתר. גירושין "זה בסדר", עניין שבשגרה, בין בני זוג אפשר להחליט להפרד ולהתרחק פיזית. אבל מה עושים כבר ברמה יותר רחבה? האגו הפרטי הוא לא רק נחלת הזוגיות; אם אנחנו לא מסתדרים בבית, אז אנחנו גם לא מסתדרים עם אף אחד. לא יכולים לסבול אחד את השני גם בשכונה, בעיר, במדינה, בעולם. אבל בניגוד לגירושין, לאן אפשר לברוח? כולנו על כדור אחד, כל אחד מפתח נשק יותר קטלני אבל אין לנו פלנטה אחרת.

לא מזמן שמעתי ראיון עם מוטי קירשנבאום, שבו הוא אמר "יש איזה געגוע של להיות ביחד.... הבעיה היא שהיום אין לזה קיום. אתה חי בחברה צינית, מפולגת, מסוכסכת עם עצמה ועם שכניה, בצורה שאי אפשר לתאר. .... כל הדבקים שהיו בחברה הזו התפוררו. זה שהם נהיים לחים יותר כשיש איזה מלחמה, ויש סכנת קיום, זה לא מרשים."

אש של אהבה?

מדוע זה קורה לנו? אולי באמת משהו בקשר בינינו נושא בתוכו מכשלה, אולי אותה ייחודיות של כל אחד שגורמת לו להרגיש שהוא מנותק מאחרים, שונה, עד כדי שנאת האחר ששונה ממנו? אבל אחרי הכל, אנחנו ייצורים חברתיים, יצרנו מערכות ענק בכל רמה שהיא שקושרות בינינו, אנחנו תלויים במזון שמייצרת מדינה אחת, בנפט של האחרת, בשוקולד של השלישית, וכמעט לחלוטין בייצור של סין, אנחנו אוהבים מוסיקה מכל העולם, יש לנו פייסבוק שאנחנו מכורים לו. אנחנו אוהבים להתחכך, לדעת עוד, להרגיש. וזה מחייב אותנו להיות ביחד.

אז אולי זה עניין של להגיד די, ולהכריז: בואו נהיה ביחד. בואו ליום אחד בשבוע נשאיר את אין סוף הגירויים מהמסכים הפרטיים בחדר הפרטי ונתקבץ סביב השולחן לערב משפחתי. או אולי לשם שינוי, רק שנינו, מעיזים להיות ביחד בלי שום לפ טופ או פייסבוק או סמס. ואולי גם כחברה, נצא לרגע מהדעה הפרטית ונסתכל על כל העם שלנו כעל משפחה אחת גדולה, שכל אחד בה שונה, לכל

אחד יש צרכים אחרים, אבל אנחנו יחד, וביחד אנחנו נשארים.

אם כל אחד יצרף את הייחודיות, הקיסם שלו למדורה, כך תבער תמיד באש של אהבה.