מאמרים וטורים

המשפחה שלנו

יום העצמאות הגיע. אבא מסיים להעמיס את הדברים שאימא אורזת כבר שבוע, ופונה להעמיס גם אותי. חוגר לי חגורה, ואנחנו יוצאים לדרך...

• מאת: שלי פרץ, שחקנית, תסריטאית, ואימא, פעילה בתנועת הערבות

יום העצמאות הגיע, ואנחנו יוצאים לדרך. אבא שמעמיס דברים כבר שעתיים, קופץ על מכסה הבגאז' כדי שייסגר, ואז פונה להעמיס גם אותי, חוגר לי את החגורה, ואני נמחצת לי בשקט תחת הרים גבוהים של אוכל, שמיכות, עפיפונים ושאר הדברים שאימא אורזת כבר שבוע.

אימא נכנסת אחרונה לאוטו, לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לאבא: "אלוהים, רק שהפיקניק הזה יעבור בשלום ולא כמו בשנה שעברה".

כן, אפילו אני, שהייתי רק בת 5 זוכרת איך זה נגמר. איכשהו כולם צרחו על כולם (ואנחנו משפחה גדולה), ואז אחי שגר בהודו, קם וצעק: "זאת משפחה? זאת חבורת זאבים. שריון - צריך ללבוש כאן!!". ומאז לא ראינו אותו עד ליום העצמאות הזה.

הנה כולנו כאן, חוץ מאחי שעושה הרבה כסף בישיבת עסקים מאוד חשובה, ויגיע אולי עוד איזה חצי שעה. אחי הצעיר דבוק לאייפון, שקיבל במתנה לבר מצווה שלו שיתקיים בעוד שבועיים, ואבא מזכיר לו כל רבע שעה: אתה לא מבין שיש בזה קרינה?! אבל הוא לא שומע אותו. הוא מצלם אותי אוכלת מרשמלו ומפרסם לחברים שלו בפייסבוק. אפילו שאני קטנה גם אני יכולה להיות מפורסמת. אז מה?!

"אם אתה רוצה לתקשר אתו, תעשה לו לייק", מסבירה לאבא, אחותי הגדולה, "אוצר המילים שלו לא יכול לעלות על 36 תווים, כי אחרת זה סטטוס שלא יהיו לו קוראים, ככה זה היום - אנשים עצלנים!"
היא עצבנית בגלל שהחבר שלה עזב אותה, אחרי שהיא חזרה לגור בבית של אבא ואימא, כי אין לה כסף גם לשלם לימודים באוניברסיטה וגם שכר דירה, ואבא אמר שהוא לא יכול להיות לנצח הסנג'ר שלה, ומאז היא לא מדברת אתו, כי לדעתה הוא הרס לה את הצ'אנס הכי טוב שהיה לה לחתונה. ועכשיו היא אומרת: "כשאני אצטרך לעשות ילדים ממבחנה, אתה תצטרך לממן גם אותי וגם אותם ולעולם לא נצא מהבית שלך!!"

אבל אבא מנגב ת'זיעה ואומר: "אל תדאגי, את בחורה אינטליגנטית ויפה. מישהו כבר ייקח אותך". ואחי שחזר בתשובה מתערב בשיחה: "ממש לא בטוח שהיא תמצא. הנשים של היום לא יודעות מה זה להיות אישה. תראי איזה אשת חייל מצאתי אחרי שחזרתי בתשובה (הוא מחבק את אשתו היפה שיש לה תינוק במנשא). עד אז, כל מה שבורא עולם שלח לי, זה היה לילית בתחפושות של תל אביבית שרוטה".

ואימא שמה לי ידיים על האוזניים כי היא לא רוצה שאני אשמע.

אז אחי שברח בשנה שעברה, מסדר את הקוקו, ומדליק עוד סיגריה: "ראבק, אל תתחיל לדחוף כל מילה שנייה את האלוהים שלך!" ומלמל לעצמו בקול רם שגם אנחנו נשמע: "בשביל מה הייתי צריך לבוא לכאן, בשביל מה? לעזוב הכל, לקחת טיסה, בשביל לראות אותו עוד פעם אוכל מצלחות חד פעמיות, מתפלל מהסידור שלו "ואהבת לרעך", ויורה לכולנו בראש את תורתו הקדושה?!".

"אולי עדיף להתפלל לפסלים של בודהא, הא אח יקר?" שואל אחי הדתי.

אבל לפני שהוא מספיק לענות, אימא מחבקת אותו בחום ואומרת: "כמה התגעגעתי אליך ילד שלי. כמה אני אוהבת אותך. נו, בטיולים האלה שלך בהודו, לפחות מצאת אישה?"

אבל הוא לא עונה לְמה שהיא שאלה: "הנה הגיע הטווס הנפוח", הוא מצביע על אח שלי שהגיע באוטו עם גג פתוח, ובטוח יביא לי מתנה, איך שיסיים להחנות את המכונית הנוצצת האדומה. אבל הוא לא מביא שום דבר, הוא אפילו לא שם לב בכלל, שאני מחכה.

אחי הטווס ואחי עם הקוקו מתחבקים חיבוק כזה של גברים, והטווס אומר: "מה גבר? עדיין שרוואלים וסנדלים?"

"וואלה עדיף שרוואל על הרגליים מאשר סימנים של דולרים בעיניים, לא אח שלי?"

אימא נעשית אדומה, מחלקת לכולם לימונדה בלי הפסקה, ואבא עוד תוקע ניירות קטנים במנגל, ומבקש עזרה מ"כל הרוחות והשדים!". נראה לי שעוד רגע תפרוץ פה שוב מלחמה, ואני רצה לסבתא שמצאה לה עוד סבתא מהפיקניק שלידנו. סבתא שלי בכל מקום, תמיד מוצאת חברה חדשה.

"זאת הנכדה שלי" היא אומרת לחברה בגאווה.

"איזו חמודה..." מלטפת אותי הסבתא השנייה,

"תראי את אימא שלה איך שהיא לחוצה, רצה מאחד לשני, מנסה לעשות אוירה רגועה. איך ש:'מיסטר ביג מָאני' מגיע, כולם נכנסים לעצבים. מה אני אגיד לך? אני מצאתי מקום רחוק ובטוח השנה".
ואני מחליטה בלב שאני נשארת עם סבתא עד שתגיע העוגה.

כולם אוכלים, חוץ מאחותי ששותה רק דייאט קולה, כי גם ככה היא העלתה איזה 7 קילו מאז שהחבר ההוא עזב אותה. ואני סיימתי את הצלחת, ואפילו העפתי עם אבא כמה עפיפונים. עכשיו אני עייפה ומחכה שבן דודי החייל כבר יגיע, כי אז יחלקו את העוגה.

הנה הוא בא, יש לו אפילו חברה חדשה, ואחותי מתעצבנת ואומרת שהיא ממש מכוערת, בלי שהחברה תשמע, אבל אחי הדתי אומר לה שהיא סתם מקנאת, ושמי שאומר כך על חברו הוא רק מראה את הכיעור של עצמו.

ואז זה קרה: לא יכולתי לשמוע כי הייתי רחוקה, אבל ראיתי איך אחי העשיר לוחש משהו באוזן של אחי עם הקוקו, ואז פתאום הוא העיף היד שלו ממנו, והסתכל עליו במבט של שנאה וכאילו במקום להחטיף לו מכה, הוא נתן בשולחן בעיטה, שכל האוכל שהיה שם נשפך, ואחותי שמה את היד על הפה ועמדה המומה. אחי עם הקוקו לקח את הילקוט הגדול שלו והלך, ואבא התחיל לרוץ אחריו.

כולם נעמדו במעגל גדול סביב אימא, שבדיוק חתכה את העוגה לפני שהתחילה כל המהומה. ותוך שנייה האף שלה נעשה אדום, ואחי עם האייפון שואל: "אימא, מה קרה?"

"די אני לא יכולה יותר..." זה היה נראה כאילו היא מדברת לעצמה, אבל אז היא הסתכלה עלינו בעיניים כאלה מבולבלות ואמרה: "עד עכשיו שתקתי, אבל הדמעות עולות לי לגרון, ומציפות ואני לא יכולה יותר להחזיק את הסערה שמשתוללת בי בפנים. אני לא אוכל לשאת עוד שנה בלי קשר עם האח שלכם, אולי לכם זה נראה לא נורא. אבל בשבילי זה כמו שתעבור עלי מחרשה של ייסורים. איך הגענו למצב הזה? כשהייתם ילדים הייתם אוהבים כל כך אחד את השני, ידעתם לחבק, לשחק, ללמד זה את זה דברים חדשים. הייתה בכם אהבה טבעית, נאיביות ממיסה, היו ריבים של ילדים, אבל הייתה ביניכם תמיד קרבה!

והנה גדלתם ילדים שלי, וכל אחד מצא את המסלול שלו, ואת מה שחשוב לו בחיים, כל אחד טיפח את הכבוד שלו, את החשיבות העצמית שלו, והקשר בינינו - נעלם. החום והאהבה התהפכו לסכין שחתכה כל אחד מהשני, וכולנו כאן, אבל שכחנו בשביל מה. זה מרגיש כאילו המשפחה שלנו התפוררה.

היום אתם גדולים ואני לא יכולה לעמוד כמו חומה ולהגן עליכם אחד מהשנייה. התוצאה תלויה בכם. בדיוק כמו שהכנתי את העוגה הזו ממש באיזו חרדה, שתצא רכה ומתוקה, שיהיה בה טעם של בית. אבל עכשיו העוגה, לא משנה כמה תהיה מתוקה, היא לא תחליק בגרון, כי ביניכם אין אהבה".

כולם שתקו, ואני הייתי מאוד עצובה. קיוויתי שמישהו כבר יגיד משהו שאימא תהיה שוב שמחה. אבל אף אחד לא אמר, אז אני רצתי וחיבקתי אותה, וניסיתי להיזכר מה היא תמיד אומרת כשיש מריבה, אבל מה שיצא לי זה רק קול חנוק ששאל: "אימא, למה זה חייב להיות ככה?"

עם יקר שלי, במשפחה הגדולה שלנו זה לא חייב להיות ככה, ביום העצמאות הזה כולי תפילה שנגלה שיש בתוכנו את הכוח להתעלות מעל כל ההבדלים שבינינו, ולכסות את הכל באהבה.