מאמרים וטורים

להרגיש את כולם

• מאת: מזי הכט

ערב יום הזכרון.

כשהייתי בתיכון, השתתפתי באופן קבוע בהנחיית כל הטקסים של יום הזכרון בבית הספר ובמתנ"ס השכונתי. אהבתי, עד כמה שאפשר לאהוב, את הימים האלו באופן מיוחד, הרגשתי שם משהו אמיתי וכנה. הרגשתי בימים האלו משהו מיוחד, קדוש אפילו.

זה התחיל בשירים ברדיו, השקטים, שמדברים על ערכים שהיו לנו פעם, על יפי הבלורית והטוהר. כמה טהורים היינו פעם. ‏על הנסיך הקטן, על פרחי הבר שאסור לקטוף. הייתי שוכבת במיטה, מדליקה את הרדיו ומקשיבה. שרה את כל המילים. מזילה דמעה.

וזה המשיך באווירה שאפפה את בית הספר, את האנשים. משהו בהתכנסות העמוקה הזאת פנימה של כולם, הכבוד, האיפוק. אפילו הח'ברה השובבים והבעייתיים הרכינו ראשם והורידו פרופיל בימים האלו, כמו מפנים מקום לאבלים.
יכולתי להרגיש את הכאב באוויר, אבל אף פעם לא להבין אותו ממש. הייתי בסך הכל ילדה- נערה. רגישה, רגשנית, אבל עדיין ילדה.

היום אני אמא, אשה ועוד הרבה סטטוסים שצברתי בשלושים פלוס שנות חיי. בכל מפגש עם אדם, אני נכנסת רגע לנעליו, ומרגישה אותו. את השמחות שלו, את הכאב, את השעמום.
ואני פוגשת אותם. אני פוגשת דרך מכרים ומשפחה, ודרך הסיפורים בטלוויזיה וברדיו. אני פוגשת את האנשים ששכלו אדם יקר להם. אין סיפור אחד דומה למשנהו. הטרגדיה של כל אחד היא פרטית ונוראית. ולכולם משותף הכאב, והעצב העמוק.

היום, אני מבינה את הכאב הזה אחרת. לא צריך לאבד קרוב כדי להבין את עומק הכאב של מי שאיבד, ולהרגיש את החוסר הזה, את ה"נכות" הזו, יום יום, שעה שעה. מי ששכל לא צריך תזכורות. האובדן הולך איתו לכל מקום. ולכל אחד מהם, החיים שלפני והחיים שאחרי.
חלקם צמחו מזה, חלקם נבלו. אבל אני מרגישה את כולם. אני מרגישה אתכם. הורים, אחים, חברים, מכרים. אני נקרעת איתכם, אני מתפללת לנס, לימים אחרים.

בשנים האחרונות אני חוששת ברגעים של ייאוש שלעצב הזה אין סוף. כמה רגעים אחר כך אני מתעשתת, מסתכלת קדימה וההבנה מתחדדת.

אין לנו זמן בעולם הזה. אין לנו זמן לריבים, למחלוקות, לשטויות. פשוט אין. אנחנו חייבים לעלות מעל זה.

והתחושה הזו, שלא עוזבת, שאם רק היינו יכולים להיות ולהרגיש ביחד, אחד את השני, ביום יום, כמו שאנחנו בימים הכואבים האלו, כל המציאות שלנו הייתה נראית אחרת.