מאמרים וטורים

אם נרצה אין זו אגדה - הסרט של חיים והרצל

הרקע: חלום של חיים משדרות, בו הוא נפגש עם בנימין זאב (תיאודור) הרצל

• מאת: פזית יהוד נתנאל

חיים (בהפתעה גמורה): אנ'לא מאמין!!! זה אתה הרצל? אצלי בסלון? איזה כבוד!!

הרצל (בניחותא, מדבר במבטא כבד): כיין. זה לא פעם ראשונה שחלום פוגש מציאות. בוודאי לוּמדת משפטי הידוע..

חיים (קוטע אותו ומקמט את המצח): כן. כן. עולה לי איזה משהו על אגדה והקמת מדינת היהודים משיעורי אזרחות. ת'סלח לי, אבל אף פעם לא הייתי מהחרשנים..

הרצל (מחייך): עונג לי שמוע כי עוד "חורשים" פה...יתרה מזה, ראיתי הכיצד הבניה וסלילת הכבישים, פיתוח אדיר פה עושים. והטלגרף, הגשרים, מסילת הברזל ובכל מקום מתיישבים חדשים.

חיים (מתקרב ומסתכל להרצל בעניים): בנימין עיוני, זה לא במדויק מה ש'תה חושב. לקנות בית זול, הפך מזמן יקר. בלוקים שמים ערבים או רומנים, כי אף'חד לא רוצה להיות פראייר ולעבוד בשביל גרושים אצל קבלן יהודי. בכבישים, אח שלי, עם כל הכבוד לתשתיות המפותחות ולמחלפים המשוכללים, יש ים פקקים, נהגים חמומי מוח ומל'אן תאונות, כי אף אחד לא מתחשב פה בשני ובמקום "תן זכות קדימה", גונבים רמזור באדום.

הרצל (בחלחלה): 'א-ברוֹך'! איה החזון?? הרי הגינו במחשבתינו התיישבות ומקלט בטוח לעם היהודי בארץ ישרו- אל.

חיים (מניף ידיו בזלזול): איפה החזון תגיד לי? תראה איפה אני חי! זה עיירת פיתוח פה, לכאן הביאו אותנו איך שהגענו! ולא היה לאן ללכת או לחזור, אז נשארנו. מפעם לפעם הייתה קצת עבודה, אפילו שרקנו לבחורות כשעוד הרגשנו צעירים ושיש בשביל מה. אבל היום, חאלס! השריקות ש'תה שומע זה רקטות קאסם, ובמרכז העיר יושבים כל המובטלים. לא בטחון ולא בטיח! התקווה כבר מזמן לא ביקרה אצלנו.

הרצל (מניח סנטרו בכף ידו להרהור): משונה מייוד. הכל היה נהדר על המרפסת בבאזל. נשענתי קדימה. השמיים היו כחולים. הנהר בנחת זרם, ונשמע רק קול פכפוך המיים, אשר אזר כוח לחלום על ריכוז יהודים בטריטוריה אחת תחת ריבונות עצמאית.

חיים (מצחקק במרירות): לא יודע מה להגיד לך זאביק, אבל זה מנותק לאללה מהחיים בארץ. אנחנו בינינו לא ממש מסתדרים, השכנים שונאים אותנו בדם. העשירים רוצים עוד ועוד על חשבון החלשים, וזה רק על קצה הסכין.

הרצל (מלטף זקנו): חבייר, כוונתך לומר 'על קצה המזלג...'(ממשיך ומרצין) צר לי מייוד לשמוע, כי אחר כאלפיים שנים גלות, כינוס היהודים מכל כנפות תבל בארץ אבותיינו לא הביא מזור ושייקט ועל אחת כמה וכמה ליכוד ואיחוד העם. מחל לי אם עדיין איתן אני בדעתי כי "אם תרצו אין זו אגדה".

חיים (מרים קולו וטיפה מתלהט): הרצל, יא חביבי הרצל! אתה באמת חי באיזו אגדה. תקרא לזה מה ש'אתה רוצה. סכין, מזלג, לא כ'פת לי אם זה יהיה סרוויס שלם מהימים היפים שלך. ת'קרב לחלון ותן מבט על הנוער. מילה שלי! הם ילדים טובים שחיים בג'ונגל. לג'ינג'י יש בטח אולר מדוגם, שזה מקרה טוב, ואל תתפלא אם לבחור עם המבט המפחיד, יש 'ברטה' טעונה.. פה לא נשרד יום עם המשפטים היפים שלך. ת'חושב שמישהו פה ברחוב זוכר שהיית שם על המרפסת בשוויץ?!

הרצל (בעצב): חיים היקר, אני מרגיש שאתה כמו בן בשבילי, בוא ואחוד לך חידה על המשפט הידוע אותו אמרתי: 5 מילים, מילה אחרונה מתחרזת עם 'נחמדה..'?

חיים (בקושי מתאפק): בטח ובטח שה'נקודה' מובנת - אני רוצה לחיות נורמלי? בטח רוצה!! בשכונה טובה ושהילדים שלי יחיו טוב? ברור!! שיהיה אוכל בבית, שקט, שלווה, חופשה פעמיים בשנה, אוטו או שניים...מבטיח לך, לוקח את זה בלי בעיות !

הרצל (בחצי חיוך): או! בדיוק! חיים היקר, נכון שאמרתי 'אם תרצו'?! ובכן, אם אתה רוצה לחיות טוב חיים, אז זה ייתכן רק אם לכולם יהיו חיים טובים. הפיירוש של להיות "עם חופשי בארצנו" הוא שנהיה חופשיים מאותן הצורות השליליות שאנו מתייחסים זה לזה: מהשנאה, הזלזול בזולת, ונתחיל קצת לוותר, עוד יותר לדאוייג אחד לשני, ואז תראה שהחיים יפים לתפארת מדינת ישרואל.

חיים: וואלה הרצל, אם זו האגדה שעליה דיברת, נראה לי שבאמת הגיע הזמן שנהפוך להיות מתחשבים במקום מתחשבנים, ולשים יותר סבלנות ופחות עצבים, והכי טוב אם נרגיש כמו אחים, כי אז גם את הבעיות הגדולות נוכל לפתור כמו משפחה – "משפחת ישרואל"!!

הרצל (דמותו מתעמעמת): היה שלום חיימ'קה. היה לי לעונג לשוחח עימך.

חיים (מתעורר ואומר לעצמו בחיוך): נראה לי שכדאי שאפגש כבר מחר בלילה עם בן גוריון, כי האגדה הזו יכולה להיות כאן, במדינת ישרו-אל, כמו שהרצל אמר: רק אם נרצה אותה לכולם.