מאמרים וטורים

לגדול בצל השואה

• מאת: אילנה אוברידקו

יום השואה הוא יום מיוחד בשבילי. אני זוכרת את עצמי מאז שהייתי קטנה, איך נושא השואה הולך אחרי כמו צל של משהו נורא.

גדלתי באוקראינה, בעיר בשם ברדיצ'ב. לפני מלחמת העולם השנייה חיו המון יהודים בברדיצ'ב. קיימים המון סיפורים על היהודים שחיו בה, אני נזכרת בזה בכאב גדול כי סיפורה של העיר הזאת, הוא סיפורה של משפחתי. סבתא שלי עברה דרך מאוד קשה. בזמן המלחמה היא הייתה בצבא הרוסי ועבדה כאחות ורוקחת בחזית. אני נזכרת באלבום שלה של "החיים בצל המלחמה והחורבן", הייתה לה משפחה גדולה, וכמעט כולם נספו בשואה.. היא נהגה לספר לי איך אחרי השחרור היא יכלה לעלות לארץ ישראל, אבל רצתה לחזור הביתה, למשפחתה באוקראינה היא חזרה, אבל המשפחה לא הייתה, היה רק מקום ריק ושבור.

תמונה של קצין צעיר שהייתה באלבום שלה סקרנה אותי. היא סיפרה שהוא היה אהוב ליבה והארוס שלה. הם עברו את כל המלחמה יחד. לקראת סוף המלחמה הוא נהרג במלחמה עם היפנים, הרגשתי שזאת הייתה אהבת אמת שלא התגשמה. מנגד החיים שלה עם סבי היו קשים ומלאים בסבל, ותמיד תהיתי מה היה קורה אם אותו קצין היה חי? אולי חייה של סבתי לא היו כל כך כואבים ושבורים. אבל היום, מתוך כל השבר והשכול והאובדן שחוותה סבתא שלי ,אני מרגישה שדווקא לי יש מקום לתקן פה משהו ולהוכיח שהסבל שלה לא היה לחינם.

גם אני סבלתי מאנטישמיות, לכן כשעלינו ארצה ממש שמחתי סוף סוף להגיע לארץ ישראל. בארץ הרגשתי שמותר לי להיות יהודייה ללא פחד. כאן בארץ סבתי ואני חיינו יחד באותו בית, שלעיתים היה חשוך מצל המלחמה. כילדה וכנערה, מאוד הזדהיתי עם הכאב של העם . הייתי מתעמקת בכאב הזה. כשבגרתי והייתי מסתכלת לאחור לא הבנתי למה לנערה מתבגרת להיכנס למקום הכואב והטעון הזה? רק אחרי כמה שנים הבנתי שהחוויה לחיות עם סבא וסבתא שעברו מלחמה ושואה, בנתה אותי כאדם וכיהודייה.

טלפון מהעבר

היום הרבה אנשים כבר לא רוצים לשמוע על שואה, נמאס להם. הם רוצים לברוח מהמקום הזה של הכאב. זה מתחיל בשואה וממשיך עם מה שקורה לנו עכשיו כחברה, כעם, כבני אדם. אנחנו בורחים מעצמנו לפעמים ושוכחים את הערכים. הערכים של היהדות כמו "ואהבת לרעך כמוך". לפעמים אנחנו עסוקים במרדף החיים שאנחנו שוכחים לשם מה הקריבו יהודים את חייהם. שוכחים שאנחנו ערבים זה לזה.

אנחנו דור שלישי לשואה ולמלחמה. הגיע הזמן שנתעורר ונבין שאנחנו אבודים כי שכחנו את עצמנו, את השורשים שלנו ולשם מה בכלל נוסדה המדינה. אני רוצה באמת ובתמים להאמין שהסבל של סבתי והסבל של משפחתי והעם כולו, אינו לחינם. אני מרגישה שזה צו השעה לעשות פה שינוי בגישה. במקום שכל אחד יחשוב רק על עצמו, נתחיל לחשוב על העם הזה, ואיך אני וכל אחד ואחת יכולים לתרום לשינוי אמתי בחברה.

הגיע העץ שכל אחד יעשה חשבון נפש עם עצמו, האם הוא עושה מספיק בשביל המדינה, בשביל המשפחה שנקראת "ישראל"? יש לנו את כל התנאים בישראל לבנות חברה שמבוססת על הערכים של אבותינו. אנחנו רק צריכים לרצות להיזכר מאיפה בנו וכמה סבלנו, ועדיין סובלים כדי להתקיים. כי צורת הקיום שלנו תלויה בהתנהגות שלנו עצמנו כלפי הזולת. והמודעות שלנו, כעם יהודי, שאהבת הזולת הוא ערך עליון בה. לא כסף או הצלחה אישית יכולים להחליף את הנשמה בתוכנו שזועקת להרגיש מדינת משפחה. משפחת ישראל.