מאמרים וטורים

גבול השכחה

מה טיבו של זיכרון בחלוף הימים? האם פצע בסדר גודל של "יום השואה" יכול להירפא בחלוף אחרון הניצולים, או שזיכרון כזה נותר צרוב כקעקוע שנחרט בתילי מילים וסיפורים על הלב הלאומי, עד קץ הימים.

• מאת פרידה גלעד

אני נושאת עמי את צער השתיקה, בין יום השואה ליום הזיכרון, מתענית כזו, עד יום כיפור. לוח השנה הייחודי שלנו טבוע בימים כאלה של צער ודומיה. אחרי כל חלל ואבידה לוקחים נשימה ממרוץ החיים, מתכנסים לתוך שתיקה, עומדים דקה או שתיים, ואז מיד חוזרים לאותו כישוף ותעתוע עיניים, שמדמה לנו תמונה, כאילו משהו מהמרוץ הזה נתון לנו בידיים.

כמו בובות על חוט שהזמן לא עוצרן מלכת, נעים במעגלים, חגים וסובבים, מחפשים טיפת מזל ואושר, או לפחות איזה מקלט לראשי מכל הפגזות הייסורים.
על כל צרה שמתרגשת עלינו כעם, כשעולה בנו צעקה ברורה, וכולנו עומדים מאוחדים כאגודה אחת מול כל הצוררים, באורח פלא, ורק ביחד, מוצאים את הדרך לשרוד ולהתגבר.
ולאחר שניוושע ונינצל בפעם האלף, נשוב ונשקע לתוך מעגל של פירוד ושכחה, בו איש איש לעצמו, מרוחקים מכל קשר של הדדיות ושיתוף פעולה. ולמרבה הפרדוקס דווקא הערבות הזו, היא היחידה שיכולה להוציא אותנו מחושך לאור, מצער וכאב לחופש ושמחה.

וכך אני מוצאת את עצמי נעה מבלי לבחור בין המילים המתנגנות בראשי..
"נפש יהודי הומיה" – כי כבר שנים אלפיים אנו חגים סביב אותם מעגלים שבין כאב האובדן- לשיכחה, בין נפילה ותקומה, בלי יכולת שליטה.

"עין לציון צופיה" – שאותה נפש יהודי הומיה מתחילה למאוס בכל התיאטרון הזה של זיכרון ושכחה ומוכרחה לצאת לחופשי, להינתק מחוטי הבובה שמנווטים אותה בין עצבות לשמחה, בין ייאוש לתקווה. ולעמוד על הרגליים בזכות הקשר שלה לאחרים שסובבים אותה.

אבל תמיד בסוף אותה שורה חוזרת: "אין לי ארץ אחרת" – אחרי גלות ארוכה ודרך החתחתים בה הלכנו, הגענו למקום היחיד שבו אפשר למצוא מרפא אמיתי לכל הנדודים. פה נמצא הסוף להתנהלות הקיומית הזו של בובות על חוט, פה נמצאת המנוחה והנחלה, שכמו שההיסטוריה שלנו מלמדת, יכולה להתקיים בתנאי אחד ברור; שאנו מתאחדים לאגודה, משמרים את הביחד המיוחד שלנו, שמעלה את כולנו מעל לכל הניגודים, מעל לכל הבעיות והפחדים.

ובאותה ארץ – של רצון טוב, של חיבור ואהבה, נמצא את הפתרון הרחב שכולל את כולם בלי שום הבדלים, ואז בשיתוף פעולה והדדיות כולנו אוחזים בחוטים, מחזירים לעצמנו את השליטה בחיים, והקץ ליסורים.