מאמרים וטורים

הכל ב"סדר"?

כמה ימים לפני ליל הסדר, נפגשנו לחגוג יום הולדת לרוני (שם בדויי), אחי היקר. מפגש משפחתי יזום, על ידי מי אם לא, אמא שלנו? אבל אם היה זה תלוי בנו, האחים? לנו מספיק לסמס "יומולדת שמח, אוהבים אותך, נשיקות!" ובזה נגמר הסיפור.

• מאת: עינת הדר מלכה

מה לא בסדר?

מפגשים משפחתיים מאז ומתמיד גורמים לי לשאול שאלות, בעיקר את עצמי. משפחתי מייצגת משפחה ארצישראלית טיפוסית, וכמו במשפחות הכי טובות, ניתן למצוא גם אצלנו, גרושים, פרודים, חיים ביחד ולא מתראים, נשואים כמעט באושר, אנשי עסקים מצליחים, מרצים לא מרוצים, כאלו שיעידו על עצמם שיש להם הכל ואין להם כלום, ילדים מכל הסוגים, חוזרים בתשובה, דיכאון, אבטלה, חכמים, תמימים, רשעים וכאלה שאינם יודעים לשאול.

הכל קורה כדי שיהיה בסדר!

אחיינית שלי ואני מביטות אחת בשניה: "תפסיקי", היא אומרת, "אני תכף בוכה". ואני  רק רוצה שתחייך, אבל אני יודעת להצחיק אותה. "ירדנה ארזי או עופרה חזה?" אני שואלת. היא צוחקת ובוכה. הרבה זמן לא ראיתי אותה שמחה באמת. היא שרויה בדיכאון כבר כמה שנים. אבל הנה, הבדיחה הפרטית שלנו, שוב משמשת אותנו כמו סיסמת "חסמבה", שפותחת עבורנו מערה סודית. כל אחד והחושך הפרטי שלו.

אני זוכרת אותה, ילדת שמנת עגלגלה. מה כבר יכול לגרום למכתב, של ילדה בת 12, לפני עשרים וחמש שנים, להגיע אלי לניו -יורק (כשמכתבים "החליפו" את הפייסבוק) מחוק מדמעות? לא היה שם משהו היסטרי, היא כתבה על מה  שבשבילה הרגיש שבר ראשון בחייה, אותי זה הצחיק: התחרות דאז "בין ירדה ארזי לבין עופרה חזה" הצטיירה בעיניה כמלחמה. ועד היום נחרט בליבי איך היא שאלה אותי בטוהר בלתי מוסבר, למה צריך מלחמות בין בני אדם? אי אפשר שכולם ינצחו? הכאב שלה הרגיש לי מוכר, עניתי במכתב ששלחתי לה, בביטחון: ודאי שאפשר.

השנים חלפו, והמשבר הפרטי האישי שלה פגש אותה שוב, הפעם מקרוב. אבא שלה (רוני אחי) ובעלה נמצאים במלחמה בלתי פוסקת, כשהיא "נקרעת" ביניהם, והדיכאון השתלט על כל חלקה טובה. גם היום עדיין ילדה רגישה.

"הכל קורה כדי שיהיה בסדר", לחשתי לה.

איך עושים סדר?

כשני מסתכלת על המשפחה שלי, בדיוק כמו המשפחה המורחבת של כולנו. נראה, שעם כל ההצטיינות שלנו בחיים החומריים, הגענו למשבר גדול מאוד. רבים מאתנו מיואשים החיים, ייאוש שקט כזה, שבו אנשים לא רוצים לחיות, מתאבדים, נמצאים בסמים, או סתם מעבירים כאן את הזמן. וכמה אני הייתי רוצה להצליח לעשות במשהו סדר, דווקא כשהכל נראה לי פתאום כל כך לא בסדר. אבל ההרגשה שלי היא שלבד אני לא באמת יכולה. אולי אנחנו זקוקים לנס. והנה שוב השנה נתנה לנו הזדמנות.

במקום להיות אטומים ומרוכזים בעצמנו סביב "שולחן הסדר" יש לנו אפשרות לשאול את עצמנו את כל הקושיות. אם כל אחד יסתכל קצת לשני בעיינים, אם כל אחד יחפש בתוכו את ה"פרעה" הזה שבתוכו, שרוצה לבלוע את כל העולם לעצמו. הפרעה שגורם לנו להיות עבדים לתאוותינו הקטנות, ובעבורן להתרחק, להרגיש נפרדים, להרגיש טובים מאחרים, להתנער מכאבם של הקרובים לו, אז אולי לפחות נהיה ראויים לנס כזה שבו נצא מהמצרים הפרטית שלנו, שבה כולנו עבדים לעצמנו, ונרגיש מהו חום, חיבור, קשר ביננו לכל האחרים.