מאמרים וטורים

בלרינה

לרקוד את הריקוד האמיתי של החיים – לרקוד את הקשר

• מאת: פיסגה כסיף-מור, נשואה ואימא לשניים, רקדנית ומטפלת בתנועה

כמו שהשפה מקשרת בין בני אדם, כך גם הריקוד

בעוד כמה רגעים אעלה לבמה, מאחורַי הרקדניות שמלוות אותי. "בחיי שהיא כבר היתה צריכה לפרוש, הזקנה הזאת", ממלמלת אחת מהן מבין שפתיה, "בת שלושים כבר, מה היא חושבת שאנחנו צריכים כאן איזה צולעת?" השנייה מגחכת בקול, "בשיא היא כבר לא תפרוש...".

אחר כך בדירה השכורה במרכז העיר אני מתקשה להירגע. ברור שהן שונאות אותי, הן מקנאות. אבל האם זה חייב להיות כך?

במשך החודשים הבאים הלחץ שאני נמצאת בו כבר שנים, התחרותיות, האיבה הסמויה בין הרקדנים – מתחילים לצוף יותר ויותר אל ההכרה שלי. באחת החזרות לקראת מופע חדש הכוריאוגרף מבקש מאיתנו לבצע קטע חדיש לתפקיד הראשי. אני אחרונה בתור. יודעת שאבצע את התנועות טוב יותר מקודמַי. גם הם יודעים. אני מתלבטת אם להכשיל את עצמי בכוונה, ולבסוף מחליטה לוותר.

נכנסת למרכז המעגל ומרגישה איך כוח חזק ממני לא נותן לי לעשות את זה, לא מאפשר לי להעדיף את הקשר הטוב בינינו על פני הצלחתי הפרטית. אני מבצעת את ריקוד חיי ואפילו מתעלה על עצמי עוד יותר. זוכה לשפע מחמאות מצד הכוריאוגרף, וזוכה לשנאה מהשאר.

בלילה אני לא מצליחה להירדם. אני שבה אל אלבום התמונות הישן שלי, זה תמיד מרגיע אותי. תמונה שלי בגיל חמש בשמלת בלרינה צדה את עיני. אני מביטה בעיניה – איזה תום, איזה ביטחון, כמה טהור לבה. איך נדחפתי לבגרות כל כך אחרת, כל כך מזוהמת, מורעלת?

מתוך בכי תמרורים על מה שלא יכול לחזור לאחור, מתוך רחמים עצמיים מנחמים בקושי, נובטת החלטה – זה יהיה המופע האחרון, בסופו אגיש מכתב התפטרות ואפרוש.

אני הולכת לפתוח בית ספר לריקוד לבנות צעירות, ממש כמוני בילדות. אבל המסלול שלהן יהיה אחר, שלהן ושלי...

"ריקוד זה שפה", אני אומרת לתלמידותיי החדשות כעבור שנה, "וכמו שהשפה מקשרת בין בני אדם, כך גם הריקוד. עם הגוף אנחנו רוקדות את היחס שלנו זו לזו. משם מתחילה התנועה".

אנחנו מבצעות יחד תרגיל – כורכות את הידיים והרגליים שלנו בחוטים שקושרים בינינו ומתחברות זו לזו, מרגישות איך אף אחת לא יכולה לזוז בלי להשפיע על האחרות. כל אחת שמזיזה איבר, ממקדת את תשומת לבה בתנועות של יתר הבנות.

במשך הזמן אנחנו מתירות את החוטים ורואות איך אנחנו כבר מרגישות אותם גם בלי להיקשר, זורמות כמו להקת דגים. אני רוצה רק דבר אחד – רוצה שהן יחושו את התנועה הזאת גם בחיים שלהן, לא רק בסטודיו...

לחצו כאן לקריאת עיתון הערבות - גיליון מס' 5