מאמרים וטורים

ובחרת בחיים

כל שנה כשמגיע חודש ניסן אני מוצאת את עצמי מרימה אמברקס ומתבוננת על הנוף. גם אם אני לא באמת רוצה התקופה הזאת מחייבת אותי לחשבון נפש – למה אני עדיין כאן?

                                                                          צילום: שי וולוצקי

בשביעי לפסח לפני 28 שנה הגחתי לאוויר העולם. הורי לא ממש תכננו לעשות עוד ילדים, אבל יצא ככה שבגלל שאימי חלתה בסרטן, המליצו לה הרופאים להיכנס להריון כדי שהגוף שלה יחדש תאים. הם אמרו שלדעתם זה לא יהיה פשוט ושייקח לה לפחות חצי שנה להצליח להיקלט. בפועל זה לקח פחות מארבעה שבועות. המוות מאז היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הרגשתי שנולדתי עם תפקיד, עם אחריות, שלא ממש בחרתי בזה ות'אמת גם לא בחיים עצמם. שהוא תמיד אורב שם מעבר לפינה, מחכה להשתלט עלי.

חיה בסרט

לא עבר הרבה זמן עד שאימא חלתה שוב ואני זוכרת את עצמי עושה הכנות לרגע הזה של הפרידה. אחד הסרטים שחרוטים היטב בזיכרוני היה הסרט "חופים" בו בת' מידלר מספידה את חברתה ואומרת: "She was a lady, and a lady always know when to Leave" (היא היתה גברת, וגברת תמיד יודעת מתי ללכת), אימצתי את המשפט הזה לסרט הדמיוני שלי ואמרתי אותו בראשי לא מעט פעמים על אימי בהלווייתה. אולי גם באיזשהו מקום מאחלת שמישהו יום אחד יאמר את אותם המילים גם עלי.

גם ביצירות שלי עניין אותי הפער העצום שבין המוות לחיים, המוות לאהבה. האמנתי שרק מתוך הכאב והאובדן יש מקום לשמחה ולחיות, אם בכלל הם קיימים. בסרט הראשון הגיבורה שלי נתנה את כל כולה למען האהבה, בשני היא הבינה שלא משנה כמה היא תנסה, לא ניתן לגשר על הפער בין אנשים ובשלישי היא כבר מראש נכנעת ומתאבדת. גם בי משהו מת אחרי הסרט ההוא והפסקתי ליצור.

יומולדת יומולדת הנה בא

כל שנה כשמגיע חודש ניסן אני מוצאת את עצמי מרימה אמברקס ומתבוננת על הנוף. גם אם אני לא באמת רוצה התקופה הזאת מחייבת אותי לחשבון נפש - למה אני עדיין כאן? הקונפליקט החזק שבין פריחה והתחדשות חיצוניים לבין כאב ותסכול פנימיים מחייב אותי כל שנה לבחור. מרגישה שזו אני בתוך הסיפור המקראי שמחפשת את הרצון החזק לצאת ממצרים, מעבדות לחירות, ביד חזקה כנגד כל הסיכויים. שאני צריכה לגייס מחדש את כל הרצונות שבי לקום וללכת אחרי אותו קול מגמגם שמבקש לקחת אותי לארץ זבת חלב ודבש, לחיים טובים ומאושרים. אבל איפה היא ואיך מגיעים אליה?

על הדבש ועל העוקץ

חברה טובה שלי אמרה לי פעם בנקודת משבר מהותית: "תראי איזה מצב נפלא! את מרגישה שלחיים הצרים שלך בתוך עצמך יש טעם של עפר, אין יותר מוות מזה! מה שאומר שהמוות כבר כאן ולרצות לצאת את צריכה." "לצאת לאן?" יבבתי. "לצאת מתוך עצמך. תשכחי ממך, אני אדאג עליך, מבטיחה. ואת. את תחשבי עלי". אז הבנתי. שאני יכולה להפסיק להילחם ביצר הזה שרוצה להשמיד את קיומי, לא להיכנע לו ובכך להשתחרר מהמצרים שבי. במקום לכעוס על אימא שלי שהורישה לי את הפלרטוט עם המוות ועל "קדוש" שהכריח אותי להתמודד עם החיים, הסכמתי לחוקי המשחק והצלחתי למצוא את הדבש. בתוך הקשר עם האחרים.

כולם רוצים אהבה בזה אין לי ספק וכולנו נמות לבד זה בטוח, אבל דווקא עכשיו כשאביב פורח ואנחנו עטופים במשפחה ואהובים, ניתנת לנו האפשרות לצאת מעצמנו ולבחור בחיים.

חג שמח!