מאמרים וטורים

לחיות על אוטומט

מה כבר ביקשתי? שיזרוק את הזבל עם החיתולים. איך אפשר לשכוח דבר כזה חשוב, כשמרחפת בכל הבית עננה רדיואקטיבית? איך אפשר לשכוח שכדי לזרוק פירור בפח צריך להרים את המכסה ולסגור במהירות האור כדי לא לאבד הכרה. כמה תפקידים יש לו כבר בבית? וזה שלא ישנתי שבועות כי הקטנטונת משוטטת בלילות ומגיעה אלי? והריח הזה ששוב מכה באף... במעט הזמן שאני בבית לא מגיע לי לנשום קצת אויר נקי ולא להרגיש שנחתתי בבומביי? (רק בלי הטיסה, ההודים וה"צאי קופי טי?").

ואז בזוית העין אני קולטת את האומלל מנסה לנשום, מבין את גודל הטעות וצועקת עליו בנימה הומוריסטית מתלוננת: "חתונה קתולית זה כלום לעומת מה שהולך בבית הזה, לא משנה מה תעשה - אין לך לאן לברוח, אין דרך יציאה. אנחנו תקועים ביחד לנצח אהוב שלי!." בשנייה אחת, זה משתחרר...

הרבה חברים שלנו לקחו את המריבות השגרתיות צעד אחד קדימה, והחליטו שדי נמאס להם סופית, ויצאו לפרק את החבילה, מתוך אמונה שאי שעם מעבר לפינה ימצאו את בן הזוג שאתו לא יריבו לעולם. בכל פעם שאני שומעת על זוג שנפרד יש לי כאב בלב. כן, אנחנו רבים לפעמים, אבל אנחנו משתנים עם השנים, ההורות משנה אותנו, הזוגיות שלנו אחרת. ומשהו נוסף נולד בינינו, נוצרת משפחה.

שיר: שונים ומשלימים / סיון ודני ויצפלד

אז מה עושים עם השגרה?

כל השבוע אנחנו מתקתקים את החיים, כלכל אחד תפקידים קבוע, רוטינות קבועות כל יום. ב"הפסקות" הוא עם הקפה בסלון, היא עם הקפה בחלון. ושוב לעבודה, מארגנים את הילדים, מפזרים, נוסעים, עובדים, חוזרים, חוגים, טלוויזיה, אוכלים, מקלחות, ישנים וחוזר חלילה עם שינויים קלים בסופי שבוע. המכניזציה נכנסה לנו גם לתוך התא המשפחתי כולנו חיים על א-ו-ט-ו-מ-ט.

כדי לשרוד את כל הימים האפורים הללו, שלעיתים עוד מתובלים באש המריבה, קודם כל לוקחים החלטה משותפת לא מוותרים אחד על השנייה – אבל כן מוותרים אחד לשנייה.  מחליטים להיות ביחד ולדבר על כל בעיה. ואז בערב אחד לפחות בשבוע, משהו שמתוכנן באופן קבוע, מכבים את הטלוויזיה, שמים בצד את הניידים, מוזגים כוס יין ואפשר קצת פיצוחים ופשוט יושבים ומדברים. גם אם לא כ"כ מתחשק, אם בן הזוג צריך אתכם – זו דווקא ההזדמנות שלכם להיות  כוכבים ב"הבימה" ולשחק את המתעניין\ת מכל בלב- איך עבר היום? איך המרגש? מקשיבים לתשובה, מתבוננים בעיניים, בתחושה שכל כולי שקועה בזה שלפניי.

כל יום הוא יום חדש עם הזדמנויות חדשות להתחלה חדשה, לבירורים משותפים, למציאת משהו חדש בינינו. כל מה שתלוי בנו זה רק לשים בצד את האגו, ולחפש את הדרך לקרבה בכל הזדמנות. כי מה שווה להיות צודק אם בסופו של דבר אין לנו שמחה בלב, במשפחה?