מאמרים וטורים

מונולוגים מהג'ננה

פעם חשבתי שדיכאון זו לא מחלה, אלא הלך רוח, הרגשה חולפת, מושג שבתיכון השתמשנו בו הרבה כדי להרגיש "אין" – אוף אני בדיכי! עד שנפלתי למשכב הזה והעולם התהפך עלי.

• מאת: פרידה גלעד

הבת היחידה שלי בת שלוש, כל מה שביקשתי זה לטייל איתה בפארק עם עגלה, כמו כל האמהות הנורמליות, אבל אמא שלי משגיחה עליה במקומי. כבר כמה שבועות שאני נוסעת ברכב המסחרי של בעלי לכל פינה בארץ מקריית שמונה עד קריית גת, הוא יוצא למסור סחורה, ואני מייבבת בלי הפסקה. לפני חודשיים איבדתי תינוק בלידה מוקדמת.

נראה לי שהכאב הזה בתוכי כבר לא קשור לאובדן ההוא, אלא משהו עמוק יותר מתפרץ ממני בלי שליטה. תמיד הייתי רגישה, עודף רגש זו המחלה שלי, מחשבות, דאגות, התקפי חרדה, פצע טרי פותח פצע ישן ומרחיב את הצעקה. משרבטת מחברות שלמות בניסיון להיחלץ מהשאול הזה, אך מיום ליום מתכנסת יותר בקונכייה שלי, נסגרת מהעולם, כשכל מה שרציתי זה להיות עם כולם, לאהוב אותם. כעסים מתחלפים בפחדים, במחשבות טורדניות, כי כל הכעס והשינאה שלא מוצאים פורקן מופנים פנימה לתוכי, להרס עצמי.

ככל שהיבבה נעשית אילמת יש תחושה שהמפלצת הפנימית מתעצמת. החלטתי ללכת לאישפוז יום, אולי הכדור הזה מערער, כלום כבר לא עוזר, השיחות עם המטפל קצרות מידי, כוחן נחלש בתוך מכשיר העינויים של הזמן המזדחל.

אין לי קול ולא פנים

באשפוז יום נחשפת לים הכאב הגדול, עשרות אנשים מתגודדים, מוסרים זה לזה חוויות מבאר הצער הפרטית, זורקים אחד לשני חבלים שקושרים אותנו לכאב המשותף, המאחד, ומנסים לחקור את מקור הסבל הנורא הזה. מאפשרים לנו להתמנגל, להקשיב, לתמוך ולהיתמך, יש מי שרוחו מתעודדת מזה, אותי זה מפיל עוד, מרגישה שהסבל של כולם הוא שלי. רוצה להציל אותם בזמן שעגלת חיי שלי יורדת במדרון.

כל אחד בתורו יושב מול ועדה רפואית, מעגל של 20 אנשי מקצוע שחוקרים לי את הנפש. כולי מכווצת לאבן קטנה שנזרקת שוב ושוב לאפילה, אולי מפה תבוא הישועה. כשאני מבהירה ש"טוב לי מותי מחיי", שהכאב הבלתי נסבל רק הולך ומתעצם, מפריד אותי מכולם, מבתי הקטנה, מבעלי ומשפחתי, שאני נטע זר בין כולם, מחליטים להחזיר אותי לחדר המיון להערכה מחודשת, אולי ננסה תרופה חדשה. העיניים מחפשות בלי הרף קשר משמעותי עם מישהו שאולי ימשוך אותי מהבוץ, שיבין את הטירוף הזה. עוברת כמו צל במסדרונות אינסופיים, הקירות נוטים לסגור עלי ואני נצמדת אליהם, לא לאבד אחיזה. בחדר ההמתנה יושבת בחורה שנראית לעומתי לגמרי רגועה, לוגמת בשקט מספל, אני מתיישבת מולה ומגלה את כל החתכים בזרועותיה, היא מתחילה לשטוח בפניי את כל סיפור חייה.

לא אכלתי ימים ולא ישנתי כבר כמה לילות, מוכרחה להתנתק מכל זה, לרוץ, לברוח. כמו חבית תבערה שזורקים לתוכה גפרור בוער, פותחת בריצת אמוק לדלפק האחיות, השליטה אבדה ממני, צורחת בגרון לא שלי: "תני לי עכשיו זריקה לפני שאני עושה לעצמי משהו!" ומתעלפת מיד. שתי אחיות מרימות אותי מהרצפה, אוחזות בי מתחת לזרועות וגוררות אותי למיטה, מזרק ארוך ננעץ בישבן, אני מאבדת הכרה לכמה שעות, סוף סוף לישון.

המשפט המאיים לא משאיר לצוות ברירה, ובבוקר, לבושה בכותונת אחידה, מובלת למחלקה הסגורה, חבר אחד בפתח מספר לי על שיחות עם אלוהים, לי אין קול ולא פנים, רק דיבור קטוע ומלמול מעורפל מכימיקלים חזקים. מחברים לי חוטים לקרקפת ומכשיר קר סורק לי את הקופסה. יש עוד בדיקות, רוצים לבדוק אוריינטציה, קוהרנטיות, קשר למציאות.

הרופא הבא ממתין לי בסופו של עוד מסדרון, קולות זעקה בוקעים לסירוגין מהחדרים, כוח אין, והמשימה הבלתי אפשרית שלי עכשיו היא למצוא את הדרך למשרד שלו ולפתוח דלת הזזה. אחר כך מדדה את כל הדרך חזרה למיטה, עזובה לנפשי, מתבוננת מחוצה לי בגל העצמות המרחפות שעכשיו הן אני, אישה משוגעת, הוזה, חסרת כל תקווה, לפתע מגיחות מהחשיכה שתי דמויות, גברים, הם מחבקים לי את הכתפיים הרועדות, לראשונה בתוך הגיהינום הזה מרגישה עטופה, נאהבת, אוחזת קצה חוט של תקווה. אחד מהם פונה אלי במילים מלטפות ברכות: "תיראי ילדתי..." משם המילים נעלמות והכל מתעורר לחיים בתוך הרגשות.

הלב השבור והמוח שחרגו ויצאו מגדרם מרוסנים בתרופות, הגוף כבד, מסורבל, תנועותיו איטיות, כאילו הזמן בתוך החדרים האלה עצר מלכת, ובחוץ יש עולם אחר. יומיים עברו, הדלת הראשית נפתחת, שיירה של בני משפחה ובראשה בעלי, באה לקחת אותי; "את לא שייכת לפה", אני לא מתנגדת, חותמים על מסמכים שמעכשיו הם ערבים לשלומי וחוזרים הביתה, להמשיך את הריפוי. בדרך ממתינים לי שיקום, ומיליון בירורים. לא יכולה עוד לברוח מהשאלה; מה התכלית בזה, מה הטעם בחיים שיש בהם כאלה ייסורים.

לטרוף מחדש את הקלפים

התהליך הקשה שעברתי נראה אז כגיהינום, אבל במבט מרחוק, אני רואה היטב שהוא היה קרקע לצמיחה ולתפניות מפתיעות, כי מי שעבר משבר או שניים בחיים יודע היטב שכל ניסיון חיים אפשר להפוך לשיעור, להרפתקה שמובילה לתובנות. אז בסרט הזה, הנני בחורה, שקיבלה קלפים מסוימים ובגיל 27 הם פתאום נטרפים, בלית התראה. ואני יכולה לבחור לסדר מחדש, שלב אחרי שלב, להחזיר את השליטה והסדר לחיי, ללמוד את הקשר והסיבה לכל מצב. הבנתי שאני מחויבת לתהליך פנימי שלא בחרתי בעצמי, אך בהתמסרות לו, ובהתחברות הנכונה עם הסביבה שלי, סביבה תומכת ומזינה, אני יכולתי להתקדם למקום הטוב, למצוא תשובות, מילוי ואושר שהם מעל לכל החלומות.

הטיולים והשיחות עם אנשים מובילים אותי להמון מקומות וחקירות, מחזירים את האמון בחיים היפים הפשוטים, שיש בהם צחוק ואהבה, חזרה ל"בסיס", לשורש החיים. כל יום אני מגלה ולומדת עוד דבר על הקשר שלי עם שאר הנפשות הפועלות, עם כל אלה שחולקים איתי יחד את החיים האלה, ואיך כולנו קשורים יחד בטוב וברע. הדרך של שיתוף והתקשרות היא הזדמנות לבחור בחיים שיש בהם טעם, אמת ומטרה גבוהה מעל לכל הסבל והבעיות.