מאמרים וטורים
תשמור על העולם ילד
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים וטורים
- פורסם ב05 מרס 2013
- נכתב על ידי מיה גרינברג
אין דבר יותר יפה מזה שהורה תומך בילד שלו, מבין לליבו, ועוזר לו לבטא את עצמו. מדי יום ביומו אני רואה הורים שמבטלים את הילדים שלהם, חולמים שהילדים שלהם ישתנו, ובעיקר לא מבינים אותם בכלל. אבל הסיפור עם הראפר בן ה- 9 ממסצ'וסטס ששר על כסף, נשק, סקס, סמים ומותגים, ושאביו שמועמד לדין על הזנחה תומך בבנו ולא מבין על מה הרעש, גרם לי להרגשה רעה. משהו רקוב בחינוך, ולא רק של הילדים.
- מאת: מיה גרינברג
אני יכולה להבין, שאם יש לך ילד בגיל 9 שהוא כוכב ראפ זה מושא לגאווה. למרות החשש מפרסום וחשיפה בגיל צעיר, אני אומרת ניחא, אם הילד מוכשר הוא מוכשר, אם הוא רוצה לבטא את עצמו שיבטא את עצמו. גם בטהובן (להבדיל אלף אלפי הבדלות) התחיל בגיל חמש. וביחס לראפ של לואי הבן, הוא בודאי לא היחיד שעושה ראפ על תכנים כאלה. אבל הייתי מצפה שלפחות יכוונו אותו לקחת דוגמא מבוב מארלי האגדי, שהראפ שלו יותר מדבר על שלום ואהבה חובקים עולם. בעולם המושגים הפנימי והאומנותי של ריברה הצעיר, אהבה היא סקס, ושלום בין בני אדם כנראה אפשר לעשות רק על סמים, אם לא הרגנו את כולם קודם בנשק הפרטי שלנו, וצריכת מותגים היא הקתרזיס הרגשי של היום שלנו.
נראה כי לואי ריברה ג'וניור שר למעשה את האמת המשתקפת לו מדי יום ביומו מכל מה שמסביבו. רק חבל שהבאזז לא מחוכמה, אלא זועק מתפלות וריקנות תהומיים. אבל מה עוד צריך לקרות בשם הפופולאריות כדי שנתעורר ונראה מה אנחנו צורכים מדי יום ביומו, ואילו דוגמאות הילדים שלנו סופגים מאיתנו ומהטלויזיה ומהחברים שלהם? מה עוד צריך לקרות כדי שנגיד די, המציאות של היום לא תביא אותנו לעולם טוב יותר? מציאות שבה ערכים של תחרות, מיניות, ניצול ושנאת אחרים שמשתקפים במדיה וביחסים בינינו לא יביאו אותנו רחוק.
בתור אימא גם אני חושקת להגיד "הילדים שלי בסדר, הם מחונכים, להם זה לא יקרה", אבל בתוך תוכי אני מבנה היטב, שזה כמו לטמון את הראש בחול. כי התרבות האלימה הזו פושטת כמו נגע רע, ו"הילדים האחרים שהם לא כמו הילד שלי", הולכים ומתרבים. יום אחד הם יפגשו את הילדים המחונכים שלנו אם נרצה או לא נרצה. הרי כולנו נכללים באותו כדור עגול שהולך ונעשה מקושר מיום ליום. התלות הופכת לעיתים בלתי נסבלת. אם אנחנו, האימהות והאבות, "המבוגרים האחראים" בסרט הזה, לא נשכיל ומהר לחנך למעט יותר יושרה, אחריות הדדית ואהבת זולת, אז ברור לכולנו, שהעתיד כבר לא יראה כמו מציאה גדולה. הכדור הוא בידיים שלנו, של כל אחד ואחת מאתנו, אנחנו הסומים שצריכים לפקוח את עיננו ולשאול, לאן מכאן?
