מאמרים וטורים

מכל אחיותיי השכלתי

הן עזבו אותי אחת אחרי השניה לטובת החיים שלהן. את רגעי השבירה שבכל פרידה כזו לא אשכח לעולם, כאילו מישהו קוטף ממני עוד עלה כותרת "אוהבת, לא אוהבת"

גדלתי בבית של נשים. אני מספר ארבע מתוך ארבע בנות, בת הזקונים, הקטנה וה"מפונקת" המכונה גם "שוקה". ביחד עם אימא שלי אנחנו חמש נשים תחת קורת גג אחת. להרבה אנשים זה נשמע מאוד מיוחד, אבל אישית לא הכרתי משהו אחר. לי זה נראה טבעי ואפילו הכרחי – מה לא בכל בית יש חמש נשים?!

נשים קטנות גדולות

את הקרדיט להתבגרות שלי אני מעניקה לאחיותיי היקרות, להוריי כבר לא היה את הזמן ות'אמת גם לא את הכוח. אני זוכרת את אחותי הבכורה, ענבר, מספרת לי על מחזור האישה בגיל שמונה, כשחזרנו מהדודים באוטובוס בדרך מעפולה. היא הסבירה בפרטי פרטים איך הכול עובד כדי למנוע היסטריה מיותרת כשאכן הוא יבחר להופיע. ממנה למדתי שאין חכם כבעל ניסיון ושלא חייבים ללמוד הכול לבד.

אני גם זוכרת את הלילה שלא הצלחתי להירגע מכאבי אוזניים מטורפים, ואת עדי אחותי השנייה מתייסרת שאין לה איך לעזור לי, מנסה הכול רק שאני לא אסבול (אם אני לא טועה אפילו תיאטרון בובות היה שם באיזשהו שלב...). ממנה למדתי להיות רגישה למה שהשני צריך ולתת את כל מה שיש לי גם אם אין לי באמת מה לתת.

את שיר, אחותי השלישית, אני לא אשכח איך איימה ברצינות תהומית על ידיד שלה שלא יעז להתקרב אלי כי דיר באלק זאת אחותה הקטנה וממש לא כדאי לו להתעסק איתה. ממנה למדתי מהי דאגה ובעיקר מהי אחריות, הרבה אחריות.

ביחד זו עוצמה

הן עזבו אותי אחת אחרי השניה לטובת החיים שלהן. את רגעי השבירה שבכל פרידה כזו לא אשכח לעולם, כאילו מישהו קוטף ממני עוד עלה כותרת "אוהבת, לא אוהבת".

הראשונה עזבה לבאר-שבע - לאלף שנה של לימודים, השניה לאירופה - לאלף שנה בניסיון להחליף זהות, והשלישית למסע מגוון של תרבויות בין המזרח למערב. כל אחת בכיוון אחר משלה, עם עוצמה נשית הייחודית רק לה.

לבסוף גם אני עזבתי את "הארמון", למרות שלא היה לי את מי לעזוב... מאז לא היה לנו המון "ביחד" כזה, סתם בשביל ה"ביחד". מאז אם כבר יש "יחד" הוא סביב משברים או להבדיל לידות, מתקבצות במסירות מקצוות תבל ואם צריך גם הופכות עולמות. כשכבר יש "ביחד" אז הוא תמיד בלתי נשכח. "ביחד" זה כוח מיוחד של רוח גבית מלאת ביטחון. "ביחד" זה תמיכה הממלאת את החדר ואנחנו מרגישות שהכול יכול לבוא וללכת אבל אנחנו נישאר לעד. מעל המרחק והשוני, כל אחת מביאה איתה צבע משלה, והייחודיות של כל אחת היא שעושה את החיבור שלנו לעוצמתי ונדיר כל כך.

כשמגיעים רגעים של "ביחד" אז אנחנו חייבות לצלם אותם, לתעד בדפי ההיסטוריה המשפחתיים. כך נולדה מסורת שלמה של תמונות - תמונת "האחיות המפורסמת", אותה פוזה קבועה, רק שהשנים מתחלפות והחיוכים נשארים.

1+1+1+1 = אחת

לא קל להיות אישה במציאות של ימינו. בטח שלא לבד. אותנו חיברו באופן טבעי מבלי שרצינו, כי ככה זה, משפחה לא בוחרים. אבל אם לומר את האמת לא הייתי יכולה ל"בחור" לעצמי יותר טוב מזה, ודווקא את העוצמה המשפחתית הזו אני משתדלת לעורר במפגש עם אחרים. יום האישה בשבילי הוא יום של חיבור. כמעט תמיד אעשה שיקולים ביחד עם עוד כמה קולות נשיים בראשי, שמנחים אותי בחכמה משותפת איך ולאן לפנות עכשיו. גם אם נגמרו לי הכוחות או ששכחתי לרגע מי אני באמת, יש לי תמונה על המקרר שמזכירה לי את החלקים שמרכיבים את אותה "אני" השלמה.