מאמרים וטורים

זה קורה במשפחות הכי טובות

• מאת: פזית יהוד נתנאל

בום! הדלת נטרקת. באוויר עוד נשארות המילים הקשות, העוקצניות. הלב פועם מהר, מנסה לסדר את המחשבות, לארגן את הרגשות שמדברות בפנים: "מה קרה? למה זה צריך להגיע לפיצוץ? איפה טעינו.. ושוב פעם?! למה אנחנו לא כמו...ותראו את אלה תמיד כל-כך מסודרים ומסתדרים... והמשפחה ההיא בכלל נופת צופים!  ואצלנו.. הביחד מחפש את עצמו לדעת מאחורי ערפל סמיך של  - "כולם במשפחה הזאת צודקים ובסוף כל אחד מוצא את עצמו בפינה שלו".

ברגע של אמת, אפשר להודות שהברדק המשפחתי של: אמרתי לו, אז הוא ענה לי. הוא לקח לי, אז החזרתי לו (שיראה מה זה), הוא כרוניקה ידועה מראש של כישלון ביחסים. הרי  איך בכלל אפשר לחשוב שזה יכול להסתדר כשמה ששלי שלי, ושלא תעז לגעת לי בדברים, כשאנו גרים יחד? חיים זה לצד זה, חולקים חלומות, לוקחים החלטות, עוברים יחד אירועים, חווים מצבים אחד של השני?

יוצא מכך, ברירת מחדל מדאיגה למדי האומרת: "הפרדת כוחות לאלתר"! אבל עם תחושת תקווה מקננת שזה לא יכול להיגמר בסיפור עצוב על משפחה שהתפרקה, ושהגיע הזמן להפסיק לחכות שהשינוי יגיע מהשמיים, או  מטיפול,  או מחופשה, או שמא מסיבוב בקניון וגם לא מהאשליה שזה יסתדר מעצמו.. אלא דווקא מאתנו! מהשיר שמתנגן בלב ולא מרפה. שיר פשוט, אולי אפילו מוכר, מזכיר לי תמיד, שלא מרימים ידיים.

"רק מילה טובה, או שתיים..."

הבוקר מתחיל מאוחר כרגיל – בית מבולגן ואף אחד לא ממש רוצה ללכת לאן שהוא צריך, והמילים של "נו כבר.." ו.. "למה כל בוקר צריך..." שעמדו על קצה הלשון והתכוננו לבלוע אותנו לתוך מעי המפלצת, הוחלפו בסימפטיות ל: "בוקר טוב", ונסקו בקלילות ב"איך המרגש היום?" ואז גם בא: "איזה יופי התלבשתם היום", ששלח ל" שיהיה יום טוב ", ווואלה יוצאים לדרך. איך זה קרה? פשוט לקחנו, בעלי ואני החלטה משותפת, שבכל יום פותחים דף חדש עם עצמנו ועם העולם.  מה רע?

"מצברוח טוב, מצברוח טוב, מצ מצ מצברוח טוב"!

זו ה-צידה בה' הידיעה, הטובה לכל היום ביחד עם הסנדוויץ' בתיק. כי לאורך שבילי השגרה, יש קטעים שנמאס, ובין לבין האבן שנתקעה בנעל וענף שהצליף ישר בפנים מביאים את ה'סעיף' יחד עם בטן מקרקרת! והנה על נייר הכריך - ד"ש מהבית ולעומתך מחייך סמיילי ולידו רשום מבלי להתחכם "קח את הבאסה בסבבה", או פשוט "אוהבת אותך" והטעם המוכר ממלא את הבטן בהרגשה חמימה ועוטפת.

"היום נעשה משהו בלתי נשכח...היום אגרום לך סוף סוף לחייך"

סוף היום - מקלחות, ארוחת ערב והנה הר הגעש של הוויכוח והמריבה על "תכף... לא בא לי" כבר פולט גיצים. אבל פתאום הכי קטן אומר דבר גדול: "אימא, למה את לא בקשת יפה?!" ומחייך. וחיוך מדביק חיוך, והמקלחת שקיבלתי הייתה לאירוע ששנים עוד הזכרנו אותו בחיוך.

"אם מתחשק לך לפעמים לפתוח לרגע את דלת הקסמים"

הדלת שלנו עדיין נטרקת בבום מפעם לפעם, אבל כל אחד משתדל לא לברוח לפינה שלו. פשוט כי הוא יודע שכולם רוצים את מה שהוא רוצה – להיות משפחה מקסימה וטובה – שדואגת לי ואני לה. מתחשבת בי, כי גם אני מתחשב בה. ושאוהבת אותי הכי בעולם כמו שאני אותה.  והנה עם מחשבה אחת לטובת כולם ולא רק לעצמי, והנה... פוווף דלת הקסמים נפתחת לרווחה.