מאמרים וטורים

בעצב תלדי ותישארי עוד קצת עצובה

פוסט מהפייסבוק: "בנות, אני על סף התמוטטות. אני לא ישנה כבר למעלה משבוע, גם לא ביום. אומרים לי שזו כנראה קפיצת התפתחות, אבל משום מה הוא לא ישן יותר מחצי שעה רצופה במהלך היום. אני ממש לא יודעת מה לעשות. כל היום אני בוכה. מגיעה למצב שאני שואלת בשביל מה עשיתי את זה וכואב לי הלב עליו, הוא ילד מקסים וחייכן. אני משתגעת! עזרה". התגובות מזדהות, מי שאמרו לה שתקח עזרה בתשלום, ומי שהציעו לקפוץ לבקר.

• מאת: מיה גרינברג, אימא+1, שחקנית, מתגוררת בארה"ב ופעילה בתנועת הערבות

אני קוראת את זה ונזכרת בתקופה שבה הייתי אחרי הלידה הראשונה. יש משהו בתקופה הזו, של הכמה חודשים הראשונים, שההרגשה היא של אני לא עומדת בזה, כולן מסתדרות יותר טוב ממני, איך אף אחד לא סיפר לי, רק לי אין עזרה, בעלי לא עוזר, הוא לא מבין, אני כל כך בודדה, וזהו החיים נגמרו.

על דיכאון אחרי לידה כתבו רבים ומומחים ממני, גם לא חוויתי את זה שאני יכולה לדבר. אבל בהחלט חוויתי את אותן תחושות, ואת הקושי הנפשי הכי גדול שחוויתי מאודי. לא הייתה לי עזרה מאף אחד. אימא שלי נפטרה כמה שנים קודם לכן, והייתי ברחמים עצמיים אינסופיים וכעסים על המתים ועל החיים (במיוחד החי שקוראים לו בעל), שלא הכינו אותי למציאות החדשה.

בדיעבד אני יכולה לתאר את זה כמו שריר שהיה צריך להתפתח. עד אותו היום שבו היא נולדה, הייתי רגילה לטפל בי ובכל מה שחשוב בעיני בזמני שלי, לפי רצוני, פחות או יותר. ואילו מאותו רגע שהיא יצאה ממני, היא הפכה חלק ממני שאני דואגת לו כמו לעצמי אבל פשוט לא רגילה לעשות דבר כזה. יש לי עכשיו כביכול שני "אני", והאני החדשה צריכה הרבה יותר תשומת לב מכפי שאני יכולה לתת. ואם נמשיך עם תיאור השריר, אז הייתי עם הרבה שרירים תפוסים עד שגדלתי והפכתי לאימא, כלומר, בעלת יכולת הכלה סבירה.

מה שהעצים את הקושי זה שהיה לי איזה מין פרפקציוניזם שרכשתי מהגנים הסביבתיים הישראליים שלי שאני יכולה לעשות הכל, לבד, בעצמי. מישהו אמר סופרוומן? וזה ממש אבל ממש היה טיפשי.

ר' חברתי שילדה לא מזמן מתקשרת אלי בדכדוך כל פעם כשהיא קוראת על ידוענית אחרת שילדה ונראית מושלם ומאושרת עד הגג. "למה אני לא?" היא מסננת בייאוש. "כי אין עליך פוטושופ יקירה, לא עליך ולא על החיים שלך", אני מנסה לעודד, ומרגישה שזה לא באמת יעזור. צרפי לזה את זה שמכינים אימא חודש לפני הלידה, ללידה בלבד, ולא לכל החיים של אחר כך, פלוס שום סביבה שתומכת רגשית ופיזית בה ובמשפחה החדשה, והרי לך מציאות עגומה למדי. וכולנו בולעות את הצפרדע.

התרבות שלנו שהייתה בעבר הרחוק יותר קהילתית, מה שנקרא שבטית, שעדיין קיימת אולי בקהילות מעוטים מסוימות, פסה מן העולם המערבי. אנחנו לבד, וזה מרגיש לנו הכי טבעי. אבל אם עוצרים לרגע מהמרוץ (להיות סופרוומן תורנית) זה לא ממש מרגיש נכון.

לפעמים בסרטים של תרבויות אחרות אפשר לראות מציאות אחרת, שבה נשים עוזרות לנשים, אימהות עם ילדים בוגרים מסייעות לאימהות צעירות, ויש ענייניות קיומית (ולא רכלנית תחרותית) יעילה ומנחמת כל כך.

טרם פגשתי (אולי עוד אפגוש) את האישה שכל מה שמעניין אותה זה רק לגדל ילדים. ואני מזדהה עם זה מאוד. אבל זה לא אומר שהיא לא צריכה לקבל מבעוד מועד את הידע כיצד לעשות את זה. להפך, זה דווקא יאפשר לנשים אימהות לפרוח ולהפריח את כל תחומי החיים סביבן. מגיע לאימהות לקבל את התשתית והסיוע, את אותה רשת תומכת שתצמח ביחד איתה ועם משפחתה. אפשר שזה יצמח מלמעלה, מהממשלה, אך זה יותר עניין תרבותי שאנחנו חייבות לבנות במו ידינו, ביחד.

כאימהות ונשים, אנחנו מסוגלות לעשות אין סוף משימות בו זמנית וגם לא פשוטות במיוחד. אך שוכחות לבקש עזרה. למה? כי זה מתפרש אצלנו כמו חולשה. לו היינו נעזרות אחת בשנייה, היינו לא רק מקבלות פסק זמן לאגור כוחות מחודשים, (שבלעדיהם אנחנו מרוטות עצבים ועייפות מטפלות בתינוק, מתייחסות בעצבים לבעל, חשות נקיפות מצפון ולא שמחות), אלא גם בונות בינינו תשתית חברתית שפויה.

המלצה לאימא הטרייה, הקיפי עצמך בכמה שיותר משפחה, חברות, ומי שעושה לך טוב. אפילו ללכת לחוג לקטנטנים, בעיקר בשביל עצמך ובשביל האפשרות לפגוש אימהות במצב דומה.

אפשר לערוך מפגשי אימהות בבית או בפארק, כשכל אחת מביאה כיבוד כלשהו, להחליף חוויות וקשיים, עצות, וטיפים מועילים, אך בעיקר להיות ביחד. וכדאי למצוא לעצמך סביבה וירטואלית תומכת בהתאם לצרכים האישיים או לגיל הילד.

אני חולמת כבר הרבה זמן על קבוצה, שהיא חצי וירטואלית חצי פיזית, שמורכבת מנשים שמחויבות אחת לשנייה. תומכות פיזית ונפשית, כמו בנות משפחה. אחרי הכל ילדים זה לא אתגר חולף,אלא ממשיך ומשנה את החיים. אז למה שלא נגדל כולנו ביחד?