מאמרים וטורים

חלום ליל קיץ

נ' לא נרדמת בלילות. כבר חודש. לא, אין לה תינוק חדש, הילדים שלה טפו טפו טפו ישנים טוב. מזל של שתינו שהלילות שלה הם הימים שלי ואנחנו יכולות לדבר. סקייפ אחד בלילה, כמו גלולה לכאב ראש, לחברות טובה אין תחליף.

• מאת: מיה גרינברג, אימא+1, שחקנית, מתגוררת בארה"ב ופעילה בתנועת הערבות

נ': "אוף, אני לא מצליחה להירדם. את לא מבינה איזו חום פה. תוסיפי לזה מחשבות על הפצצה איראנית והמינוס שתופח בבנק. שוב רבתי עם רוני על זה, הוא לחוץ מאוד, מת מפחד שיפטרו אותו. וזה משפיע על כולם, עמית'וש התחיל לצאת עם איזה חבורה של נערים מפוקפקים, ולסיום היה לי הבוקר תאקל עם הבוסית שלי כשבקשתי ממנה העלאה. אני כבר שעתיים מתהפכת במיטה, אז הדלקתי טלוויזיה, וכרגיל אין חדשות טובות, ועוד עליית מחירים. לפחות אני מבינה שזה לא המשבר הפרטי שלי, זה משבר כללי, או כמו שקוראים לזה בחדשות: משבר כלכלי גלובלי".

אני צוחקת מהאינטונציה שלה. אוהבת לשמוע אותה. תוהה איך לעודד אותה, ונזכרת שפעם קראתי שמשמעות המילה "משבר" היא בכלל "לידה חדשה" ולא איזה שבר איום ונורא כמו שמיד קופץ לנו לראש. אבל איך הופכים משבר לשגשוג, להיווצרות של מצב חדש וטוב? ומה חסר בשביל שהחיים בארץ יהיו טובים יותר עבור כולם? אנחנו מתחילות לדון אל תוך הלילה הישראלי החם.

כמי שחיה בקליפורניה הרחוקה ומתגעגעת בלי סוף, יותר קל לי להגיד שמה שהופך אותנו למאושרים זה לאו דווקא כסף אלא קשר אנושי (למרות שלפעמים נדמה לנו שכסף זה מה שיפתור את כל הבעיות שלנו). משפחה, חברים קרובים, אנשים טובים באמצע הדרך שצצים בדיוק כשאני זקוקה לעזרה, וכמובן שזוגיות טובה, אלה בעיני הגורמים המרכזיים לאושר. הרי לא משנה מה אעשה או איפה אהיה, אלא עם מי אני. מכל הדברים שבעולם, הדרך אל האושר נסללת עבור רובנו על ידי קשר חם ואוהב עם אנשים סביבנו.

נ' חולמת בקול: הרי כמה פעמים עשינו קניות ביחד לפני טיולים, ארוחות משפחתיות בהן חלקנו בישולים, טיפלנו בילדים אחת של השנייה ימים שלמים כאילו היו ילדינו. אם היחסים בחברה הישראלית היו כאלה חבריים, היינו יכולים לפתור את מרבית הבעיות והיה הרבה יותר נעים לחיות כאן.

אני: העניין הוא שלא מדובר באיזו התייפיפות של "בואו נאהב, נהיה חברים טובים, ויהיה לנו נחמד", אלא שעכשיו מדובר בכורח המציאות הלא פשוטה שסוגרת על האנשים מכל פינה.

נ': אני מרגישה את זה באופן אישי, אבל בכלל נוצר פה מצב שאי אפשר לסמוך על אף אחד. שמעתי שמוסכים משתמשים בחלקי חילוף שעלולים לעלות בחיי אדם, וגם סתם להזמין בעל מקצוע מרגיש לי לא בטוח, כאילו עומדים "לעקוץ" אותי. קראתי גם ש-85% מהישראלים מתמקחים על מחירים, אז מראש המוכרים נותנים מחיר יותר גבוה.

אם רק כל אחד היה חושב בינו לבינו, וקולט שהוא חי עכשיו בעולם שהמציאות בו היא לא פשוטה, ולמרות הספקולציות שהמצב ישתנה, זה רק נראה פחות ופחות טוב. ויותר ויותר נהיה ברור שזה נגרם בגלל שאין בין האנשים יחס הגון, אלא יחס אגואיסטי ומנוכר שלא מתחשב באחרים, אז התשובה מה כן יכול לפתור את המצב די ברורה, לא? הגיע הזמן לאזן קצת את האגו המשתולל ולהתחיל לראות גם את האחר. מה גם שיחס נכון ומתחשב בינינו יכול לפתור לנו את מצוקות היומיום.

תראי, למשל אם היינו מתאחדים, תושבים של כל השכונה ועושים קניית מזון משותפת, כל אחד היה חוסך הרבה כסף, אנחנו זורקים כל כך הרבה אוכל. אפשר גם להחליף שירותים בינינו, להכין רשימת משתתפים של בעלי מקצוע שמוכנים לתת שירותים חינם ולהיעזר זה בזה. ברור שגם חוגים לילדים אפשר לעשות בהתנדבות, במקום שיסתובבו ברחוב או שיידבקו לטלוויזיה ולמחשב, ויש עוד המון רעיונות. אבל זה יכול להיות רק אם נחליט לשפר את היחסים בינינו קודם.

אם נכיר בזה שבסופו של יום כולנו חיים באותה שכונה, עיר ומדינה קטנה, כמעט כמו משפחה בדירה אחת, די תלויים אחד בשני. ונשכיל לשבת יחד, לדון בבעיות שלנו תוך יצירת אווירה משפחתית, אז יש סיכוי ששיתופי פעולה כמו של ההורים בנתיבות יהיו יותר מכוח מכירתי לשעה, ויהפכו לנורמות חברתיות.

נ' מסכמת: אני רוצה לכנס את כל השכונה ולהתחיל לדבר בינינו. למה לא בעצם? אם מה שחסר לנו כאן זה הידברות, הבנה וקשר חם, אולי הגיע הזמן שנצא מהארבע קירות שלנו לערב אחד, נשב ביחד, נדבר על המצב באווירה חמה ומשפחתית ובטוח נגיע לרעיונות שאפשר ליישם. קודם כל כדי שנחוש ביטחון חברתי, ואחר כך גם פתרונות כלכליים משותפים.

כשאנחנו מנתקות, אני חושבת שמזמן היא לא נשמעה כל כך נלהבת. הביטחון שהשיחה הזו תהפוך מחלום ליל קיץ שבור ללידה חדשה וחיובית במציאות הישראלית, מרגיע גם אותי וגורם לי להתגעגע אפילו עוד יותר לחום הישראלי... הפנימי.