מאמרים וטורים

כך תעשו לכם שנת זוגיות דבש

זה לא סוד שכל זוג שלישי במדינה מתגרש, היתר חיים ככה ככה... לרגל השנה החדשה מוגשת לכם באהבה המלצה לסדנה שתקרב ותחמם לכם את הלבבות

• מאת: שלי פרץ | אמא לשלושה, שחקנית, כותבת, מנחה

בדיוק כשעמדתי להטיח בו את מה שאני באמת מרגישה כלפיו. לקחתי אוויר לריאות, אבל אז, בזווית של העין, ראיתי אותה – את הבת הקטנה שלי, האהובה שלי, מציצה מפתח חדרה. השתתקתי מיד. איזו דוגמה אנחנו נותנים לה ולאחֶיהָ?

כך יצא שבעלי ואני הגענו להחלטה שאנחנו זקוקים לשינוי בגישה. ומהר. אחרת, גם אם לא תתפרק החבילה, יש סיכוי סביר שנעביר את החיים בין מריבה למריבה. חייבם לעצור את הרכבת הזאת, שדורסת לבבות בלי הכרה. אם לא בשבילנו, לפחות בשבילם. החלטנו להעביר את עצמנו סדנה.

היופי בהחלטה היה ששנינו הודֵינו שאנחנו לא ממש בסדר, ושאף פעם לא נהיה, אלא אם כן נשכיל להיות קשובים זה לזה. אז לקחנו לנו ערב, הרדמנו את אהובינו הצעירים, הכנתי משהו טעים לאכול – לא הפקה, רק בקטנה – ולקינוח כוס יין עם כמה כדורי שוקולד שהכינו לנו הילדים.

ישבנו במרפסת באוויר הלח. מסתכלים זה בזו. שותקים. בוחנים את הפנים האלה. תוהים האם יש לנו כוח להיכנס לזירה הזאת, או שאולי עדיף להסתגר ולברוח, כמו תמיד...
"אז מי ראשון?" הוא שואל, לפני שיהיה מאוחר מדי.
"כמובן שאתה", אני עונה, "יש לך 7 דקות. בהצלחה".
כך, בקול תרועה דקה, התחילה סדנה זוגית, ששמה המוצהר הוא "על כל פשעים תכסה אהבה".

לא אכנס לפרטים, כי בכל זאת יחסים זה עניין די פרטי, רק אספר שהוא היה הראשון, ופרש בפני את כל מגרעותי (ההנחיה היתה: "בנימה אובייקטיבית ככל שניתן"). הוא ישב מולי כרופא, כמאבחן, וסיפר לי בצורה יבשה עד כמה שיכול היה, מי אני, ולא במובן החיובי של המילה. מכה ועוד מכה. מילה ועוד מילה. כל מילה הרגישה כמו דקירה. כל כך רציתי להגיב, להוכיח לו עד כמה אני צודקת והוא טועה. אבל חלק מהתרגיל היה לעשות בדיוק את ההיפך: לנסות להתבונן במשך אותן דקות על עצמי מהצד. תאמינו לי, קל זה לא היה.

אחר כך התחלפנו והגיע תורי להיכנס לזירה, סיפרתי לו על תחושותיי, על התכונות וההרגלים שלו, על כל מה שבעיני מפריע לזוגיות שלנו. בחלוף רבע שעה כל הקלפים – או יותר נכון, ערמה נכבדת של זבל – היו על השולחן.

כעת הגיע השלב השני: לכסות את הזבל באהבה. איך בדיוק?
"דמיינו את הרגע שבו החלטתם שאתם מתחתנים". אל תחשבו שאין נקודה או רגע ברור כזה. דווקא יש. זה אותו רגע שבו אנחנו לוקחים מבפנים החלטה. לא בטוח שזה קרה לנו בו זמנית, אבל זה קרה.
פתאום נזכרתי כמה באותו רגע הוא נראה לי בדיוק מה שאני צריכה, בדיוק מה שחסר לי כדי להשלים את התמונה, ולא היה בו שמץ של רע. סיפרנו זה לזו על הרגע הזה, ואין ספק שזאת היתה הנאה גדולה – לראות את עצמי שוב מהעיניים המאוהבות שלו, כמעט שכחתי איך זה היה...

מהמצב הרגשי העוטף הזה, התחלנו לספר זה לזה עד כמה האדם שיושב מולנו הוא נפלא.
פתאום זה כבר לא היה קשה, כמו שזה בדרך כלל נראה. איכשהו כל החסרונות שלו הפכו בעיני למעלות. אין לי מושג איך זה קרה. העקשנות המרגיזה שלו, הפכה אותו בעיני לבנאדם עם אג'נדה חזקה שעומד על שלו מול כל העולם, ולעולם לא נכנע. הביקורתיות שלו, ששנואה עלי במרבית ימות השנה, הפכה אותו בעיני לאדם אכפתי, שמעורב רגשית בכל מה שקורה במשפחה.

הגיע הזמן לשלב המעשים והאחרון בסדנה: חמש עשרה דקות שבמהלכן חלקנו את הציפיות שלנו זה מזה. מהדברים הכלליים, הגדולים, ועד הדברים הקטנים, הפרטיים והאינטימיים.
ואז זה הכה בי. כמה קשה לעשות את הצעד הזה, אבל כשעושים אותו יחד, כשמסכימים לוויתור קטן על הגאווה שמכסה לנו את העיניים – זה כל ההבדל בין שנה של ביחד אמיתי לבין עוד שנת מריבה.

סיימנו את הסדנה שלנו בהבטחה שנחזור עליה לפחות פעם בחודש, ונבדוק מה השתנה.
אם גם אתם רוצים לעשות לעצמכם סדנה, הנה הכללים, רק זִכרו – הכי חשוב שזה יבוא ממקום של אהבה.