בלוג אימהות

סיפור עצוב עם מסקנה משמחת

הערב בני הבכור (בן שלוש) ואני התווכחנו סביב עניין השינה. התווכחנו והתווכחנו עד שנגמר לי הכח ויצאתי מחדר- השינה תוך כדי שאני אומרת: "לילה- טוב, שים ראש ושכב לישון" חסר סבלנות שכזה.

• מאת: ענת אלינב

מהצד השני של הדלת, בני בכה והתעקש שאבוא.

- "אמא תהיי איתי, אני מפחד".

התעקשתי גם אני, התעקשתי והתעקשתי עד ששכחתי כבר על מה, והתייאשתי, נכנסתי לחדר, התחבקנו בשקט והלכנו לישון יד ביד עם דמעה מנצנצת בכל עין.

כשנרדם, יצאתי לסלון והתכרבלתי מבויישת על הספה, מביטה בתחינה בבעלי הטרוד במשהו אחר.

- "תהיה איתי, אני מפחדת" לחשתי בלב

ואז כמו חץ מפלח הרגשתי את בני, ואת הבושה...

הוא תלוי בי ואני לא נתתי לו הרגשת בטחון. ואני עכשיו תלויה בו (בבעלי הטרוד) ולא קיבלתי ממנו הרגשת בטחון.

נו, אז מה אגיד אם לא תודה על ההרגשה הנוראית שהרגשתי, שלימדה אותי (ואני לומדת לאט) על מידת האחריות, על הדדיות, להתעקש לפתוח דלתות מהר יותר, ולרצות להרגיש באמת מישהו אחר.