נשים

#אמהות_משתפות

פעם כשהכל התחיל, כולנו היינו אחים,
עכשיו זה כבר לא כך, איכשהו בחלוף הזמן הכל נהייה חרדתי ומפחיד,
לא בא לי לגדל כך את ילדיי

  • מאת: שירה ליבוביץ

imahot yafit 1

 

האמת שמאז שילדיי נולדו פעלתי מתוך גישה של חשיפה מינימלית לתכנים אכזריים או אלימים. רציתי לגדל אותם במעין בועה מוגנת. לא שאמרתי שהכול טוב, כמובן. אבל השתדלתי לא להחדיר בהם רעיונות שליליים. עכשיו הם גדלו ,חשופים, כבר לא מספיק "לשחק בכאילו אין מלחמה..."

היום נפל לי אסימון:

 

בבוקר קמתי ונודע לי שאין לי מסגרת לילדים, חזרנו הביתה מתוחים, לא ידענו אם שוב יהיה את הצליל הזה שנקרא "אזעקה".

 

לאחר שתמיד הזדהיתי עם הרגשת תושבי הדרום, כעת שהטילים עפים גם מעלינו, תושבי המרכז, אולי ההרגשה נעשתה יותר אמיתית.
נכנסתי לרגע לפייס וראיתי פוסט של חבר מהעבר שכתב "בוקר טוב" מצולם כשהוא לבוש במדים, בחור עם חיים, עם אישה וילדים, פתאום נקרא לצאת למלחמה. כאב חצץ את החזה. והרגשתי רצון לאחדות בין כולנו. אחדות שתביא את כל האויבים לכרות עימנו שלום אמיתי ועכשיו!

 

אך ככל שהשעות חלפו, ופחות הורגש האיום, הרגש הפך למה שהיה קודם, וזה היה כל כך מבאס. זה מה שבעצם קורה לרובנו, זו הסיבה שאנחנו לא מצליחים להחדיר לילדים ולעצמינו קודם את הרגש שאמור להיות תמידי- רגש דאגה לזולת,  אחריות כלפי האחר, רגש של ערבות הדדית.

וזה מה שאני מחפשת

 9 שנים. איך להעביר לילדי את הרגש הזה ולא רק לייפות את הכל.

אני ממש מאמינה שיחד נוכל לשנות משהו במציאות הזאת. הנה עם ישראל הוכיח שבצרה אנו מתאחדים וחזקים, אך עוד לא קלטנו איך להשאיר את זה ולא לחכות (בלי לדעת) לפעם הבאה. אני בטוחה שיחד נוכל לחנך את ילדינו למשהו אחר והמשהו האחר הזה בטוח ישפיע. יש לנו סיכוי עכשיו גם אם נראה ששחור, ניתנה לנו הזדמנות. יש לנו אפשרות להתחיל מחדש עתיד טוב יותר

אז ננסה?

 





מאת: פרידה גלעד

הבוקר שלחתי את הבייבי שלי לצבא הגנה לישראל,
הוא יצא עם תיק מלא ציוד, רובה גדול ביד,
שמתי לו שקית עם סנדביץ ופירות,
תשמור על עצמך ילד! נשקתי לו על הלחי, מחזיקה בפנים את הדמעות.

מי יודע מה הולך להיות? אבל הבייבי שלי בדרך לדרום, איפה שנופלים טילים,
משתדלת לקיים פה איזו שיגרת חיים,
אבל הלב מתהפך בפנים, כמו מצפן שמחפש כיוון והמחוגים שלו לא נחים,

איך לשמור עליך ילד , שתהיה שלם, בריא, מאושר?

מרגישה שבימים כאלה כולנו הנשים, כמו אימא אחת שרק מבקשת לגונן על כל הבנים,
במין אחווה שמאחדת אותנו, ולא משאירה ברירה אלא למצוא פתרון יחד,

שיהיה פה שלום אמיתי ונמצא איזו נחת

 

imahot yafit 3

 



מאת: שירלי רפאלי

היום אחר הצהריים סבתא של הילדים תבוא ותיקח אותם לפארק, אני אלך לברית של בן של חברים. מחר שוב קייטנה ואחר הצהריים יבואו אלינו חברים. חיים שבשיגרה. אבל ברקע, לא רחוק מכאן הסירנות נשמעות. ילדים בחרדה. אמהות מודאגות ואבות טרודים. אלה לא חיים!

שמתי לב שפרק הזמן בין "מבצע" למבצע" (תגידו מלחמה למחלמה למה לבלבל את הציבור?) הולך ומתקצר. תכיפות הארועים גוברת והפתרון לסכסוך הזה רק הולך ומתרחק.

ובתוך כל הבלאגן הזה מתברר מצב כל כך פשוט ובר השגה. אנחנו צריכים איחוד בתוכנו. להיות לעם אחד שבמתגבר על כל אוייב חיצון. הפילוג הזה בנינו מחליש אותנו. וככה אנחנו חיים. בעיתות מלחמה אנחנו מתאחדים ובהפסקת אש חוזרים לאכול אחד את השני.

למה להמשיך עם זה?

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך